זו לא בושה לשכור דירה

מיצג מדהים של מהפכה בדרך היה במוצ"ש ברחבת מוזיאון תל אביב. אף אחד לא ציפה לכמות כזו גדולה של אנשים. אפילו הספקנים ביותר, ביניהם בקטעים מסויימים גם אני, יצאו נפעמים מהרצון של העם הזה לעשות שינוי. השאלה הגדולה היא מה עכשיו. האם נהייה מסוגלים לצאת כל יום שישי לכיכר? האם המאהלים יחזיקו מעמד או כמו מאהלי האמהות החד הוריות וויקי קנפו בשנת 2003 יתפוררו להם תחת הספינים של נתניהו והויכוחים האין סופיים על מנהיגות ושליטה.

עכשיו צריך לדבר שוב על הדרישות. דיור בר השגה היא הדרישה האולטימטיבית, מה זה בדיוק אומר הדיור הזה, דיור שהממשלה נותנת? דיור שקונים במחיר מוזל? דיור להשכרה במחיר נמוך ממחיר השוק? דיור שמחליף את הדיור הציבורי? בסופו של יום כל התשובות נכונות.

הדרך לדיור בר השגה רצופה מכשולים רבים, גם אם יעגנו בחוק הודל"ים את המושג, מה בדיוק תהייה המשמעות שלו, האם דיור בר השגה יתן לצעירים שנמצאים בערי האוהלים את התשובה שהם מחפשים? ותוך כמה זמן?. הרי לא כולם יעמדו בקריטריונים לקבלת דיור בר השגה, ולא בטוח בכלל שהדיור הזה יהיה זמין במרכזי הערים, וחוץ מזה אנחנו הרי כבר יודעים שבין ההכרזה על המודל ועד לביצוע בפועל עוד יעברו הרבה מים בירקון, אני מקווה שנקיים.

ומה בינתיים הכי זמין – דיור להשכרה כמובן.  זו גם התשובה שרוב הישראלים פחות אוהבים אבל היא התשובה הרצינית ביותר שניתן לתת. דיור להשכרה. בין אם מדובר בדיור להשכרה במסגרת של דיור בר השגה ובין אם מדובר על שכירות בשוק החופשי, כמה שמבקשים מקבלים.

הבעייה עם דיור בהשכרה היא שאנחנו כאן בארץ רואים אותו כעוד סוג של דיור זמני. כזה שנמצא בדרך לדירת החלומות שלנו שתהייה רשומה על שמינו בטאבו עם הערת אזהרה לטובת הבנק ואחרי עשרים שנה בערך נזמין את החברים והמשפחה ששיערם כבר הפך לבן או אולי נשר לגמרי ונרים כוסית לרגל הסרת אותה הערה שמשמעותה "סוף סוף יש לנו בית משלנו".

ברבות ממדינות העולם הנאור קיימים מודלים של דיור בהשכרה לטווח ארוך, שנים, חיים שלמים. אף אחד לא מתלונן, אף אחד לא חושב שהוא אזרח סוג ב' בגלל שהוא גר בדירה שכורה, אף אחד לא עושה את החשבון שרובנו עושים – למה אני צריך לשלם שכר דירה ולזרוק את הכסף לפח כאשר באותו סכום ממש אני יכול לקחת משכנתא. לא יואילו ההסברים הכלכליים, העובדה שאולי אין לכם מספיק הון עצמי כדי להתחייב למשכנתא שתקשור אתכם חזק חזק לתשלומים שילכו ויתפחו ככל שהזמן יחלוף לו. בישראל, מי שאינו בעל דירה, משהו פגום בו, זו התפישה השלטת והיא, לפחות לדעתי, פסולה.

לידיעת יושבי האוהלים והמתוסכלים מחוסר היכולת לעמוד ברכישת דירה או אפילו במחיר ההשכרה של דירה, יש פתרונות והם לא רחוקים מאיתנו, הממשלה רק צריכה לקבל קצת לחץ כדי ליישם אותם. הינה אחד מהם. לב הפארק ברעננה שמו.

בראשית שנות התשעים יזמה קבוצת אנשי עסקים את הקמתה של שכונה חדשה בצפון מערבה של רעננה. אז היה זה מעבר להרי החושך, אחרי בית לוינשטיין, בשדות הקוצים שבחלקם הדרומי הוקם אחרי שנים פארק רעננה. כדי לקבל הטבות מן המדינה הציעו היזמים מודל מעניין.

מחצית מהדירות נמכור מייד בשוק החופשי, הם אמרו, ואת החצי השני, זה שבנוי בדיוק באותה הצורה, נשכיר בשכירות מופחתת לזוגות צעירים, לפי הגרלה. בתום שבע שנות שכירות, לאחר שהם הצליחו לאסוף מספיק הון עצמי (זכרו, שכר הדירה עצמו לא היה גבוה במיוחד יש כאלו שקוראים לו היום שכר דירה בר השגה), הם יוכלו לרכוש את הדירות ולהמשיך להתגורר בהם, למכור אותם ולעבור למקום אחר או כל רעיון אחר שיעלה במוחם. בתום שבע השנים כ-85% מהדיירים בפרוייקט אכן רכשו את הדירות בהם התגוררו.  

מה זה מלמד אותנו. אותי לפחות זה מלמד שבתחום הזה של דיור להשכרה יש מודלים שראוי לכנות אותם דיור להשכרה לטווח בינוני, כאלה שמאפשרים לזוגות צעירים, למשפחות בתחילת דרכן להתגורר בדיור נאות ולשלם שכר דירה סביר אשר משאיר להם אחוז מסויים כחסכון לקראת הרכישה האמיתית. במשך שבע השנים יכול זוג צעיר לסיים את לימודיו, לרכוש מקצוע ואפילו להתקדם בו ולהגדיל את הכנסתו, ואז, כן אז, הוא יכול ללכת ולבחור לעצמו את מקום המגורים המתאים ביותר בשבילו.

ולגבי אלו שהכנסתם לא תאפשר להם לחסוך. גם במקרה שלהם יכול להתאים ביותר הדיור להשכרה. רק שהפעם הוא צריך להיות לטווח ארוך. ארוך מאד אפילו, עשרים שנה ויותר במחיר מופחת משמעותית ממחיר השוק זה יכול להיות מודל חדש של דיור ציבורי, זה יכול בהחלט להיות מודל חדש של מי שמבין שזו פשוט לא בושה לגור בשכירות. רק צריך לדאוג שהמחיר יהיה סביר וזמן ההשכרה יהיה ארוך. מאד.