יישובי הבדואים: קומבינות במקום הדברות

שנים ארוכות שהבדואים בנגב נאבקים לקבל מהמדינה את ההכרה שאכן הם הם הבעלים החוקיים של האדמות עליהם הם יושבים. ממשלות ישראל לדורותיהן לא רק שלא השכילו לפתור את הבעייה אלא שבמהלך השנים הוקמו ועדות מועדות שונות כדי לנסות ולפתור את הבעייה.

אף אחת מן הועדות הללו לא התייחסה לעצם דרישת הבדואים להכרה ביישובים הקיימים כאל יישובים ברי קיימא והעדפה היתה תמיד למצוא חלופות אחרות כמיטב הקומבינות הפוליטיות שישראל כלכך טובה בהן.

גם אם כוונתו של השופט גולדברג בדו"ח שהגיש היתה טובה הרי שהמתווה המתוקן שהוגש על ידי נציג רוה"מ אודי פראוור קיצץ בו בצורה משמעותית ולאחריו הגיעו תיקוני עמידרור שגם הם חתכו בבשר החי. מה שנותר הוא נסיון נוסף של הממשלה לדחוק את הבדואים משטחים רבים  – יש שיקראו לכך טרנספר מרצון, וריכוזם ביישובים קיימים משל היו עולים חדשים מאתיופיה המרוכזים בשכונות ההופכות בתוך שנים מעטות לסוג של גטאות.

כשקראתי בעיון את החלטת הממשלה לא יכולתי שלא להשוות אותה למתווה ההתנתקות מגוש קטיף. מצד אחד אין ספק שחייבים לפתור את הבעייה בנגב. מראות חוזרים ונשנים של פינוי היישוב אל-ערקיב, חייבים להעלם מן הנוף והגיע זמנם של הבדואים לפתרון, בהסכמה, של סוגיית הקרקעות. אך הממשלה כמו הממשלה, היא נוהגת כריבון דיקטטור, במקום לדון, לשתף ולהפוך את הציבור הבדואי לשותף לפתרון הבעייה, היא מחליטה על הפתרון, משנה את מסקנות הדוח המקורי שהוא וקובעת את סדר הדברים, אח"כ היא עוד תתלונן שאינה מבינה מדוע הבדואים דוחים את ההחלטה ומסרבים לקבלה.

זהו בדיוק התרחיש אותו אני צופה ליישומה של החלטת הממשלה בנושא הבדואים בנגב. הבטחות יש, מעשים יהיו מעט, תסכול רב, בוודאי ויותר חשוב מזה, החלטת הממשלה פותחת פתח להסלמה העלולה להתגלגל גם לאלימות פיזית מיותרת. חבל.

האם אכן מקבילה החלטת הממשלה לביצוע פינוי יישובים באיזור יהודה ושומרון, מיגרון למשל. יסלחו לי הקוראים אם אסיים את דברי בתשובה חד משמעית בנושא זה. כן. בהחלט כן. בסופו של יום אנחנו מדינת חוק. יש מערכת מבצעת ויש מערכת שופטת. המערכת השופטת החליטה והרשות המבצעת צריכה לבצע, ואנחנו האזרחים צריכים לקבל עלינו את הדין, כי זה מי שאנחנו, ישראלים החיים במדינה דמוקרטית

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון ב- 15.9.2011