לא צריך לבנות דיור ציבורי

הגיע הזמן להודות באמת. הדיור הציבורי בישראל התחסל. הדיור הציבורי (סוציאלי) המיועד לאוכלוסיות המוחלשות ביותר, הולך ונהרס, נשחק בשיני הזמן והופך את הגרים בו לאסירים של גטאות אורבניות באיכות בנייה נוראה ואיכות חיים נוראה עוד יותר.

ראשי המחאה החברתית חוזרים ואומרים שאחת הסיבות שאסור לתמוך בדו"ח טרכטנברג היא העובדה שהדו"ח לא נתן את דעתו לנושא הדיור הציבורי. האמנם? האם הם מבינים את משמעות המושג "דיור ציבורי" ועד כמה בעצם הדיור הציבורי הקיים הוא ממש, אבל ממש לא מה שאנחנו כחברה, כעם, צריכים יותר.

רבים טוענים שאם היה, חוק הדיור הציבורי המקורי, אותו יזם במידה רבה של סולידריות חברתית אמיתית, ח"כ, לשעבר, רן כהן, עובר ומתבצע כראוי היינו נמצאים היום בתקופה של פריחה בדיור הציבורי. דיירים ותיקים היו רוכשים את דירותיהם ואילו אלו המחזיקים היום בתעודות זכאות שאינן שוות את הנייר עליהן הן מודפסות היו זוכים לדיור של קבע המבטיח ביטחון לשנים.

אני לעומת זאת חושב שהטעות הגדולה שנעשתה היתה ההסכמה למכור את הדירות מבלי שהמדינה תתחייב על הרחבת מאגר הדירות לזכאים וכך, בעשר השנים האחרונות הלך והצטמק לו מאגר הדירות והזכאים הפכו למחוסרי כל אשר השתתפות המדינה בשכר הדירה שלהם אינה מכסה יותר מחמישים אחוזים משכר הדירה הריאלי אותו הם נאלצים לשלם וזאת בניגוד למאות בודדות של שקלים שהיו משולשלים מידי חודש לקופותיהן של חברות הדיור הממשלתיות.

הגיע הזמן להודות שהתקופה השתנתה. שצריך פתרונות דיור אחרים למה שמכונה "דיור סוציאלי", הלא הוא הדיור הציבורי. אם יראו ראשי המחאה החברתית הישג גדול בחיוב הממשלה לייצר מחדש בתי דירות גדולי מימדים ובהם עשרות משפחות מוחלשות הרי שהם יוצרים במו ידיהם את הפער החברתי הבא שלנו.

אמרה נכון, ד"ר אמילי סילברמן, דיור אינו רק הבית בו אנחנו גרים, הוא הסביבה, הוא מערכת החינוך, הוא היכולת להנות משטחים ירוקים ותרבות פנאי הוא הבטחון מפני הפחד להזרק לרחוב. אני מבקש להוסיף כי דיור לא יכול להיות מבנה מוזנח אשר דייריו אינם מרגישים מחוייבים לו רק בשל העובדה שהוא שייך למדינה ולא להם עצמם. הויכוח העקרוני האם המדינה חייבת לספק קורת גג או בית בבעלות לאזרחיה החלשים ביותר.

אני סבור כי חובתה של המדינה לדאוג לכך שכל אחד מאזרחיה יוכל להתגורר במקום ראוי בשכר דירה שהוא מסוגל לעמוד בו, בין אם באופן עצמאי ובין אם במימון המדינה.

איך עושים את זה? מייצרים סל של פתרונות דיור לזכאי הדיור הציבורי, בעיקר להשכרה ולתקופה ארוכה למשל:

1. שכר דירה ריאלי, לתקופה של 20 שנה לפחות, המבוסס על מקום המגורים הנוכחי שלהם ומספר הנפשות בבית. כך תוכל כל משפחה להחליט היכן היא מעדיפה להתגורר.
2. חיוב כל קבלן הבונה פרוייקט במסגרת חוק הודל"ים למכירה או להשכרה, להפריש 10% מהדירות עבור זכאי הדיור הדיור הציבורי בשכר דירה מפוקח שישולם לו ישירות על ידי המדינה.
3. לבצע פינוי בינוי של מתחמי דיור ציבורי ולבנות במקומם פרוייקטים של דיור בר השגה הכוללים שילוב של זכאי הדיור הציבורי יחד עם אוכלוסיות חזקות יותר.

בדרך זו נוכל להגיע לשילוב נכון של אוכלוסיות מוחלשות וחזקות, נוכל לאפשר לזכאי הדיור הציבורי את אותה איכות חיים כפי שנהנים ממנה בני מעמד הביניים ובעיקר נוכל לתת להם סיכוי לבוא, יום אחד ולהגיד אנחנו לא רוצים להיות יותר דיירים בדיור הציבורי, אנחנו נוסקים למעלה.

עדיין נשארת השאלה האם זכאי כל אזרח ישראלי להיות "בעל דירה". אני סבור שהתשובה האמיתית נמצאת קודם בכל ביכולת הממשלה לייצר פתרונות ארוכי טווח ויחד איתם מתן כלים לשדרוג תעסוקתי וכלכלי של משפחות מעוטות הכנסה, כך לאט לאט ניתן יהיה לצמצמם את מספר הזכאים לדיור ציבורי, פשוט כי הם לא יהיו יותר עניים.