ביום שלישי הייתי בקרית מלאכי, נסעתי להפגנה של יוצאי אתיופיה. ראיתי את הגזענות, אבל זו לא היתה הגזענות שעליה מדברים כולם, של שחורים מול לבנים, זו היתה גזענות אחרת לגמרי, גזענות תרבותית, של הכחשה. גזענות של עמידה מהצד ולא לעשות כלום. הגזענות האמיתית בהפגנה בקרית מלאכי היתה מצדם של אלו שלא היו שם. של חברי כנסת ושרים שפיהם וליבם לא שווים, שרצים בשימחה למקום בו התקשורת מסקרת נסיעה באוטובוס עם הפרדה בין נשים וגברים אבל לא טורחים לעזוב את מגדל השן שלהם ולנסוע לקרית מלאכי. היו שם רק שניים, אילן גילאון ושלמה מולה.

הגזענות האמיתית בקרית מלאכי התבטאה בחסרונם הבולט של מנהיגי המחאה החברתית. אף אחד מהם לא היה שם. היו סטודנטים, לא הרבה, תנועות נוער, קצת פעילים חברתיים וזהו. איפה כל השאר? למה הם לא הגיעו? אולי כי לא מדובר בחממה מלטפת כמו מכללה או אוניברסיטה, אולי כי לא מדובר במקום הטבעי להיות בו, אולי סיבות אחרות. שמעתי מכל מיני אנשים שאמרו לי שאי אפשר שכל אחד יהיה בכל מקום כל הזמן. נכון. אבל מה שקורה בקרית מלאכי הוא המקום, הוא הזמן בו צריך היה להיות.

ויש עוד סוג של געזנות, כזו שלא מדברים עליה כרגע, שגם היא לא נוגעת, במישרין, בצבע העור או העדה, זו הגזענות שתרים את ראשה המכוער ממש בקרוב, בעת שפרוייקטים של דיור בר השגה יתחילו לצוץ ברחבי ישראל, אז נתחיל לשמוע, בבוטות, את עמדותיהם של בני מעמד הביניים המתנגדים שזכאי הדיור הציבורי יהיו שכניהם.

כמו שאמרה לי לפני זמן, סטודנטית למשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה שהתגאתה בכך שהיא נולדה וגדלה בפריפריה המכונה נתניה. בהרצאה שהעברתי בנושא חקיקה בתחום הדיור, דנו, איך אפשר שלא, גם בדיור בר השגה, איך אפשר לקדם אותו, מה תפקידה של המדינה, מה נדרש מהיזמים ובין השאר מה אומרים אלו שמבקשים את צורת הדיור הזו. התשובה, כמה לא מפתיע, היתה חדה וברורה. "לא נראה לי שאגור בשכונה שיכניסו בה גם דיירי דיור ציבורי", אמרה אחת התלמידות, אליה הצטרפו רבים מחבריה, "הם יורידו לי את ערך הדירה". היא, שנולדה וגדלה בנתניה,  כמובן הוסיפה עוד כמה פנינים הנוגעות לעובדה שתמיד יהיו אנשים עשירים ואנשים ענייים ושחס וחלילה אסור לערבב ביניהם. היא לא התכוונה רק לאתיופים, היא התכוונה גם למזרחיים ולעולים מחבר המדינות ולסתם אשכנזים ילידי הארץ. כל מי שאיתרע מזלו והוא נכלא בקובייה חברתית כלכלית בתחתית הפירמידה של ההוויה הישראלית.

הסוג השלישי של הגזענות הוא זה של סתימת הפיות. מבלי להכנס לכל דבריו של שלמה מעוז שחלקם אכן היה משולל יסוד אבל לגבי האחרים הוא צדק לגמרי, דבר אחד ברור, שלמה מעוז נפל לסוג המכוער ביותר של הגזענות, הגזענות המדירה, הגזענות היורקת מתוכה כל מי שמדבר שונה וחושב אחרת.  הגזענות שאינה תלויה בצבע העור או המוצא העדתי אבל היא בהחלט תלויה במצב הכלכלי והחברתי. כי חבר'ה בואו נודה על האמת, נוח לנו להחליש את החלשים, נוח לנו להמשיך ולדפוק את אלו שדפקנו את הוריהם לפני הרבה שנים למה? כדי שיהיה לנו תירוץ להבדיל את עצמנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s