ישראל ביתינו וש"ס שוב פוצצו את ההצבעות על חוק המרפסות. הנימוק, הקריטריונים של הטרנד החדש בתחום הנדל"ן – דיור בר השגה. החרדים רוצים דיור בר השגה המבוסס על גודל משפחה. ישראל ביתנו רוצים מיצוי כושר השתכרות ושרות צבאי או אזרחי. מאבק בין אור לחושך? בין חושך לאור? בין חילוניים לדתיים? בין התורמים למדינה לבין אלו המוצצים ממנה את לשדה? כל התשובות נכונות אבל לא בהכרח ענייניות.
האמת היא שהמלחמה בנושא הזה משחקת לידיהם של הארגונים החברתיים, אלו שרוצים למנוע את רפורמת המרפסות של נתניהו מאושרים עד הגג מכל דחייה. החרדים מצידם מרוצים גם הם וכך גם חבורת ליברמן. כל אחד מנפח את שריריו בהנאה ומנסה לגזור את הקופון התדמיתי על ההצלחה בשמירה על האינטרסים של קהל היעד שלו – המצביעים.
באותה נשימה ממש חשוב להגיד שיש עוד לפחות קבוצה מודרת ומופלית אחת, בתוך כל המהומה לא שמנו לב, או ששמנו ולא ממש אכפת לנו מהדרתה של החברה הערבית מהזכאות לדיור בר השגה. לעומת 500-700 אלף חרדים יש בישראל למעלה ממליון וחצי אזרחים ערבים, מליון וחצי של אזרחים מודרים ומופלים. כאלה שרוצים דיור אבל אינם יכולים להשיגו, הרי דיור ציבורי אין להם, וסיוע בשכר דירה גם זה נלקח מהם אט אט בשל חישובים שונים ומשונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
רובם לא מצליחים למצות את כושר ההשתכרות שלהם פשוט בגלל שאין מספיק מקומות עבודה, בגלל שאין מספיק מעסיקים שמוכנים להעסיק עובדים ערבים, החלק האחר עוד לא עושה שירות אזרחי כי הדיונים על הנושא הזה בחברה הערבית נמצאים בתחילת הדרך – תרבותית, ערכית, עקרונית. אני אמנם מחייב שרות אזרחי לכל מי שלא עושה שירות צבאי, אבל בהחלט מבין את אלו שעוד לא נמצאים במקום הזה, מפחד ה"מה יגידו", מאימת ה"מה יעשו".
ויש עוד סוגים של הדרה, של אפלייה. בירושלים מקדמות עכשיו קבוצות של צעירים פרוייקטים של דיור בר השגה – יש להם קריטריונים שכוללים מיצוי כושר השתכרות, הגבלת גיל, הגדרה של השכלה מינימלית – הן באות ואומרות – בירושלים דיור בר השגה מיועד רק לסוג מסויים מאד של אנשים. ומי שלא איתנו, נגדנו.
דיור בר השגה חייב להיות שוויוני. הוא חייב להיות כזה שמתאים לכולם. הוא חייב לכלול דירות קטנות בכמות מספקת המתאימות למשפחות קטנות ללא ילדים או לבודדים, הוא חייב לאפשר למשפחות מרובות ילדים לרכוש דירות גדולות ומרווחות. הכרחי שהוא ייצור יחידות דיור למשפחות צעירות עם ילדים שנמצאות בתחילת דרכן הכלכלית ובעיקר הוא צריך לאפשר התכנות כלכלית גם לאוכלוסיות מודרות כמו החברה הערבית.
המאבק על הקריטריונים לדיור ציבורי אינו מאבק על הדיור, הוא סוג של מאבק על דמותנו כמדינה. על חובתנו לאפשר קורת גג לכל אזרח. ובכלל זה האזרחים הערבים. את הקול שלהם לצערי אני לא שומע, אני גם לא שומע את קולם בוקע מתוך גרונם של אלו שעוסקים בסינגור מתמיד על זכויותיהם – אולי מתוך הפחד להעלות על השולחן את הצורך, את החובה שבשרות אזרחי.
עד שיהיה שירות אזרחי בחברה הערבית ועד שיהיו מספיק מקומות עבודה שיאפשרו פרנסה בכבוד לערביי ישראל, חובה עלינו לדאוג לכך שהקריטריונים לדיור בר השגה לא יהיו מפלים או מדירים. לא אותם וכמובן גם לא את שאר הקבוצות שהוזכרו כאן.