לפני כשנה וחצי נשאתי הרצאה, על נושא החקיקה בתחום הדיור, בפני תלמידי שנה ג' למשפטים, במרכז הבינתחומי בהרצליה. דנו, איך אפשר שלא, גם בדיור בר השגה, איך אפשר לקדם אותו, מה תפקידה של המדינה, מה נדרש מהיזמים ובין השאר מה אומרים אלו שמבקשים את צורת הדיור הזו. התשובה, כמה לא מפתיע, היתה חדה וברורה. "לא נראה לי שאגור בשכונה שיכניסו בה גם דיירי דיור ציבורי", אמרה אחת התלמידות, אליה הצטרפו רבים מחבריה, "הם יורידו לי את ערך הדירה". היא, שנולדה וגדלה בנתניה, כמובן הוסיפה עוד כמה פנינים הנוגעות לעובדה שתמיד יהיו אנשים עשירים ואנשים ענייים ושחס וחלילה אסור לערבב ביניהם,
עברה שנה, בקיץ החלה המחאה הגדולה. הזוגות הצעירים שוטפים את המדינה. על ימין ועל שמאל קמות התארגנויות של צעירים הדורשות דיור בר השגה עכשיו. האם הם מבינות מה הן מבקשות? האם מדובר בדרישה לגטימית להורדת מחירי דירות כדי שגם משפחות צעירות בתחילת דרכן יוכלו להשתעבד למשכנתא ולבטחון לכאורה בבעלות על הבית? או שמא מדובר בטרנד אופנתי שמטרתו לאותת לממשלה ולהגיד – היי חבר'ה תתעוררו. שוק הדיור משתולל ואתם לא בשליטה.
כך או כך, כשמדברים על דיור בר השגה נדמה כי כמעט כל העוסקים בדבר לא ממש מדברים על כך שדיור בר השגה, בהשכרה או במכירה, צריך להיות אחד הפתרונות דווקא לאוכלוסיות מוחלשות, אם תרצו, אחד מהפתרונות העתידיים שיחליפו את מערכת הדיור הציבורי הממשלתי.
מתברר כי אלו המדברים בהתלהבות כה רבה על דיור בר השגה לא ממש מתכוונים לשילוב אוכלוסיות או מה שמקובל לכנות היום "תמהיל חברתי בהתחדשות עירונית". הם לא ממש מצפים להתערבות ממשלתית שתביא לכך שאוכלוסיות מוחלשות תעבורנה לגור במתחמי דיור באיכות גבוהה כשהן משולבות באוכלוסיות חזקות יותר אשר יסייעו להן להתרומם ממעגל העוני.
הודעתה של עיריית תל אביב לפני כשנה ולפיה תפעל לפתח מתחמים של דיור המיועדים ל"דיור בר השגה בעיקר לעשירון השביעי, היות שעשירונים נמוכים אמורים להיות מטופלים במסגרת דיור ציבורי על ידי המדינה", היא אולי בשורה של ממש לזוגות צעירים המבקשים להתגורר במדינת תל אביב אך היא קביעת מדיניות בעייתית וחמורה של רשות מקומית המבקשת, הלכה למעשה, לסלק מתוכה אוכלוסיות מוחלשות.
בירושלים, כך אנו למדים לאחרונה, קמות, חדשות לבקרים, קבוצות רכישה של צעירים המבקשות להקים לעצמם מתחמים של דיור בר השגה. הקריטריונים ברורים וחדים: מיצוי כושר השתכרות, גיל עד סוף שנות השלושים ואולי תחילת הארבעים ואפילו תואר אקדמי. המשמעות ברורה. הדרה קשה וכואבת לאוכלוסיות רחבות היקף, שאינן נמנות בהכרח על הציבור החרדי.
דיור בר השגה, להשכרה ולמכירה, נוצר בראש ובראשונה כדי לייצר פתרונות דיור מסוג חדש. פתרונות המתאימים לאוכלוסיות שהפרוטה לא נמצאת בכיסם, אבל גם הם זכאים לדיור איכותי במחיר סביר ואיזור מגורים משופר, וכאלה שנמצאים בתחילת דרכם ובמהלכה הם יוכלו לשדרג את מעמדם. אי אפשר להפריד בין שתי האוכלוסיות. אי אפשר לנסות וליצור מחדש גטאות אשר, כפי שקבע אחד הדוחות שפורסמו לאחרונה, מעדיפים שיגורו בו אוכלוסיות ממוצא מסויים כי הם מעלות את ערך הדירות.
הקבוצות הלוחמות היום בעד דיור בר השגה, הן חד מימדיות, חד צדדיות, הן לא שונות בהרבה מקבוצות הרכישה הבונות מגדלי יוקרה המיועדים לעשירים, לאנשי הייטק, לרופאים או לטייסים. הם רק מבקשות שהמחיר יהיה יותר זול. הראייה שלהם צרה ומאד אישית ואף סקטוריאלית. הם בוודאי לא מדברות על שילוב אוכלוסיות וצמצום פערים – אחת המטרות המוצהרות של דיור בר השגה.
כבר לפני שנה וחצי כתבתי על החשש הכבד המקנן בי מפני הסכנה שדיור בר השגה יהפוך, מהר מאד, לעוד סוג של מתחמים עם ועדות קבלה שיסננו את הזכאים להתגורר במחיצתם. היום אני רואה שהחשש היה במקומו.
דיור בר השגה, אינו מיועד רק לאוכלוסיות השייכות למעמד הביניים. הוא הפתרון המתקדם בעולם לבעיות המגורים של אוכלוסיות הזכאיות לסיוע ממשלתי בדיור. אבל ככל הנראה מה שטוב ללונדון ולניו יורק, ככל הנראה אינו מספיק טוב לעיר הלבנה. לתל אביב חשוב יותר להתקדם לקראת הפיכתה לאיזור בעל ריבונות עצמאית אשר בוחר את המתגוררים בו לפי רמת הכנסתם ומצבם הכלכלי.
לידיעת הקוראים. יש מה לעשות, ולא רק במתחמים המשווקים לפי מודל "מחיר למשתכן". מה עושים? קובעים שבכל מתחם המוקדש לדיור בר השגה יהיו לפחות 20 אחוז מהדירות מיועדות לדיירי הדיור הציבורי. אלה יקבלו במקום דיור ציבורי קלוקל, דירה חדשה המותאמת לצרכיהם ובשכר דירה מסובסד תמורתו יוכלו להתגורר בדירה לתקופה של 10 או עשרים שנה.
אם הממשלה תבחר להתעלם מההזדמנות והעיריות ברחבי הארץ יתעקשו ללכת בדרך בה בוחרות העיריות בתל אביב ובירושלים, אזי חובה על זכאי הדיור הציבורי והארגונים הפועלים לסייע להם, לצאת למאבק ציבורי עיקש וללא פשרות שבבסיסו זכותם להתגורר ולשכור דירות במתחמי דיור בר השגה במדינת תל אביב.