בין מחוייבות חברתית של סטודנטים לעבודה סוציאלית, זכויות הדיור של נפגעי נפש, ואחד מאיבריו של מנהל בית החולים אברבאנאל.

פרולוג

כבר מספר שנים שאני מגיע לבתי ספר לעבודה סוציאלית ברחבי הארץ כדי לשוחח עם הסטודנטים על פרקטיקה של שינוי מדיניות, על עבודה נכונה עם התקשורת ואפילו על איך נתפשים העובדים הסוציאלים בעיני הציבור הרחב.

ברוב המקרים אני מצליח לקומם עליי את ציבור הסטודנטים אשר נאלצים להאזין לי במשך שעה ארוכה בעודי תוקף את מערכת הרווחה והעבודה הסוציאלית בישראל ובמיוחד את מי שעובדים במסגרתה לאחר שסיימו את לימודיהם וקיבלו את התעודה הנכספת של עובד סוציאלי.

 "אני לא אוהב עובדים סוציאלים", אני חוזר ואומר "הם לא אכפתיים במיוחד, הם כל הזמן יוצאים להשתלמויות, הם משתלחים בלקוחות שלהם, מנצלים את כח המשרה כדי להפחיד את הלקוחות ובעיקר, הרבה פעמים לא עושים את מה שבאמת נדרש מהם, לעזור".

 השנה, לאחר חודשים רבים של הכנה הצטרפתי כעמית הוראה לבית ספר לעבודה סוציאלית ע"ש שאפל בתל אביב. יחד עם ראש החוג לתואר ראשון פרופ' עידית וייס-גל, בנינו תוכנית מיוחדת במסגרתה יוכלו סטודנטים, שנה שלישית, בבית הספר לרכוש כלים פרקטיים לעבודה עתידית עם התקשורת הישראלית, משהו שנתפס כחובה במדינה שבה לפני שאוכלים ארוחת בוקר פותחים את העיתון כדי לראות את מי צלבו היום.  

 במסמך שלפניכם תאור מקרה, אמיתי לחלוטין, שהתרחש בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש שאפל בתל אביב בחודשים אפריל ומאי 2012. אשתדל לדייק בעובדות למרות שבמקרים מסויימים אחסיר מכם את שלל הביטויים והדימויים הציוריים, יותר ופחות, בהם השתמשתי במהלך הפעולות להשגת המטרה. אבל אני מקדים את המאוחר.

 לסיום המבוא חשוב להגיד שמאז יצא לי להכיר את הסטודנטים מקרוב, השתנתה עמדתי לגבי עתידה הצפוי והאפשרי של מדינת הרווחה. נדמה לי שבפעם הראשונה מזה שנים רבות אני חש שיש סיכוי לאוכלוסיות המצוקה לפרוץ את מעגלי העוני וההשרדות היומיומיים שלהם ולהצליח ליצור לעצמם חיים מפרים לעצמם ולבני משפחותיהם תוך שהם מועצמים אישית, כלכלית וחברתית.

 ומכאן לסיפור שאם תרצו לדעת את סופו – תצטרכו לקרוא עד תום או לדלג קדימה, אבל במקרה הזה אני מבטיח לכם שתפספסו חלק מהקטעים המעניינים.

פרק א'

פרקטיקה של שינוי מדיניות

ארבע מילים שמגלמות בתוכן עולם ומלואו. האם בכלל אפשר לשנות מדיניות, האם אפשר ללמוד איך לעשות את זה ובכלל איך אפשר לתרגל את זה. צריך לזכור, מאבק ציבורי אינו מטרה. תקשורת, לובי, מחאה אינן מטרה בפני עצמה, הן בסך הכל כלי המיועד להביא אותנו לשולחן המשא ומתן כשבידנו קלפים טובים ככל שניתן.

כאמור, במחצית השנייה של חודש  אפריל, מעט לאחר שהסתיימה שביתת הסגל הזוטר, אגב התברר לי שגם אני צריך לשבות למרות שאפילו לא התחלתי ללמד וכך הפסידו הסטודנטים את שני השעורים הראשונים שלי, נכנסתי לראשונה לכיתת הלימוד בקומת הקרקע של בית הספר.

פחד קהל אין לי אבל למרות זאת הרגשתי מוזר מה כאשר עשרות העיניים של כ- 30 סטודנטים תובעניים התמקדו בי ונדמה היה שמה שמעניין אותם במיוחד היה מהן המטלות, תוך כמה זמן צריך להגיש אותן ובעיקר מה מידת הגמישות שלהם להעדר מהשעורים.  אבל לא בשעורים הללו עסקינן.

מיד לאחר השעור הראשון פנו אליי, במסדרון, שניים מהסטודנטים ובפיהם בקשה. "האם תוכל לייעץ לנו בנושא שאנחנו מתחבטים בו בימים הללו", הם אמרו. "כמובן" היתה התשובה, כאשר הגלגלים הקטנים במוח מתחילים להסתובב במהירות וציפייה לסיפור עסיסי שאוכל "למכור" לחברי העיתונאים.

"יש לנו סיפור שאנחנו לא יודעים איך להתקדם איתו. אחת מהסטודנטיות שלומדות איתנו עושה הכשרה מקצועית בהוסטל לנפגעי נפש ביפו. בגלל שהמבנה מסוכן הולכים לפנות אותו ולזרוק את הדיירים לרחוב". "זה נשמע אחלה של סיפור, מה אתם רוצים בדיוק" שאלתי.  "אנחנו צריכים הצעה איך לתקשר את הנושא". הם ענו. "זה לא מאד מסובך, זוכרים שרק עכשיו דיברנו בכיתה על זה שבכל זמן  נתון ניתן לחשוף לאיזה שהוא אמצעי תקשורת כל מסר שתרצו להעביר? אז זהו, אבל נדמה לי שאתם צריכים יותר מזה. אתם חייבים לקבל יעוץ משפטי.". "חשבנו לדבר עם אחד המרצים פה", הם זימרו יחדיו ואני, שמכיר את אותו המרצה, הנהנתי בשביעות רצון –  "הוא מצויין".

עלינו במדרגות לכיוון הקומה השנייה של בית הספר ושם נתקלנו בו, גבוה מרוב הסטודנטים,. "אמיר, מה שלומך", הפגזתי אותו, "יש לי פרוייקט בשבילך. אלו הסטודנטים תתחילו לדבר".  וכל השאר הסטוריה.

לפני שנעבור לפרק הבא חייבים לעשות פאוזה ולהסביר משהו לגבי שינוי מדיניות. רוב הפעולות לשינוי מדיניות לא מצליחות. הסיבות רבות אבל יש כמה מרכזיות:

  1. מובילי השינוי לא מצליחים להגדיר כראוי את המטרה אותה הם רוצים להשיג.
  2. מובילי השינוי לא מצליחים לפעול בגמישות מספקת אל מול הפעולות המבוצעות על ידי הצד השני האמור לבצע בפועל את השינוי המיוחל
  3. מאבקי אגו וכח מפרקים את מערכת הובלת השינוי ואיתה את הפעולה כולה.
  4. חוסר סבלנות ויכולת להתמודד עם משך הזמן הנדרש להצלחת המשימה שולחים הביתה את מובילי השינוי כבר באמצע הדרך.
  5. ואחרון חביב וחשוב יותר מכולם – אי הכרת הכלים המתאימים המהווים את הבסיס לכל פעולה של שינוי מדיניות וחוסר היכולת לעשות בהם שימוש ראוי ומתאים במסגרת הפעולה.

ואלו הם הכלים (לא לפי סדר חשיבות):

  1. הסברה ותקשורת
  2. איסוף מידע וידע
  3. לובי פוליטי
  4. יצירת שותפויות
  5. שימוש במערכת המשפטית ככלי לשינוי
  6. גיוס משאבים
  7. שימוש ביועצים מקצועיים
  8. פעולה ישירה – פעילות מחאתית

פרק ב'

אחד מהדברים החשובים ביותר לזכור הוא כי הסטודנטים לא היו הלקוחות האמיתיים במאבק. הלקוחות האמיתיים היו דיירי ההוסטל, אוכלוסייה מוחלשת של אזרחים במדינת ישראל אשר המערכת הבירוקרטית חשבה שאפשר לנצל ולפגוע בזכויותיהם בלי לתת על כך את הדין.

כבר מתחילת הדרך יצאו הסטודנטים לשכנע את הדיירים שאפשר להלחם ולנצח. שאסור לוותר ושמאחוריהם עומדים חיילים רבים – סטודנטים, מרצים, יועצים, משפטנים. הדיירים עודכנו בכל אחד מן המהלכים. הם הסכימו לקחת חלק פעיל במהלכים המשפטיים ובפעולות המחאה, הם נטלו חלק בחשיפה התקשורתית והציבורית ובכל נקודת זמן הביעו את דעתם כשזו נתפשה בעיני כולנו כמרכזית וכקובעת.

תכנית העבודה

לניהול פעולה לשינוי מדיניות יש סדר. צריך להגדיר ולהסכים על המטרה. אח"כ צריך לנסות ולקבוע את השלבים הראשונים לביצוע.

במקרה שלנו הוחלט לעשות 3 פעולות במקביל.

  1. איסוף מידע והכנת נייר עמדה
  2. בדיקת האופציה המשפטית – הגשת עתירה למניעת פינוי ההוסטל.
  3. פעילות תקשורתית – חשיפת הסיפור ככלי לחץ על בית החולים ומשרד הבריאות ויצירת שיח ציבורי בנושא.

חשוב לזכור – התקופה – אחרי פסח. כולם מדברים על בחירות. המשמעות – יהיה קשה לגייס לחץ פוליטי בשל עיסוק הפוליטיקאים בעיקר בעצמם ובקריירה הצפויה להם.

נייר העמדה ואיסוף מידע

אחד הדברים הנחמדים בעבודה עם סטודנטים זה שהם יחסית יודעים איך לעבוד עם דואר אלקטרוני. המשמעות של זה שכולם מתכתבים עם כולם כל הזמן וכך החלו הדיונים על נייר העמדה שבשלב מסויים היה פשוט צריך להגיד די. מספיק. לא צריך יותר מידי טיוטות. נייר העמדה מיועד לתת תמונת מצב של הנושא, להציג את הבעייה ואת הפתרון המבוקש, להעלות שאלות ולשרטט בקווים כלליים את תכנית הפעולה.

חשוב להדגיש – במהלך כל תקופת המאבק דאגו הסטודנטים לאסוף חומרים מקצועיים, חוות דעת והצעות שונות – אשר חלקן שימשו בסיס איתן ומרכזי במסגרת ההליכים המשפטיים שהביאו להצלחת המאבק יחד עם יצירת השיח הציבורי סביבו.

וזה מה שיצא, פחות או יותר, זו בכל מקרה הגרסה האחרונה שנמצאת על מחשבי.

סגירת הוסטל יפו

רקע

ההוסטל ברחוב יפת 209 שבתל אביב-יפו הוקם לפני כעשר שנים ביוזמת  משרד הבריאות ובביצוע של בית חולים "אברבנאל", במטרה לתת פתרון של דיור ושיקום לאנשים מחוסרי אמצעים, דיור ומשפחות לאחר אשפוז פסיכיאטרי. ההוסטל משמש פתרון מעבר יחידי לדייריו לתקופה קצובה של עד שנה לאחר אשפוז פסיכיאטרי ולקראת פתרון קבע שיקומי. באפשרו מענה מיידי בדיור, הקניית מיומנויות רבות ומגוונות וסיוע בשילובם בחיי הקהילה בתום תקופת הגישור לאחר אשפוזם הוא היחידי המאפשר את עזיבת בית החולים למסגרת מוגנת כלשהיא.

כיום מתגוררים בהוסטל 10 גברים, נשים ופעוט (בנה של אחת הדיירות), בטווח גילאים של 30-60. הדיירים מתמודדים עם מגבלות נפשיות, קשיים כלכליים, העדר קשרים משפחתיים וחברתיים, העדר דיור, קושי בשילוב בשוק העבודה, התמכרויות וחלקם מגיעים מרקע של דרות רחוב .

ההוסטל מנוהל על-ידי עובדת סוציאלית שלצדה אם בית,  המועסקות על ידי משרד הבריאות דרך בית חולים "אברבנאל". במקום פועל צוות מקצועי הכולל סטודנטית לפסיכודרמה וארבעה סטודנטים לעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה שמעניקים לדיירים, במסגרת התמחותם, שירותי תמיכה, סנגור, פסיכותרפיה ועוד.

בהוסטל מתקיימת קהילה מלוכדת של אנשים שחלקם בעלי תפקוד גבוה יותר וחלקם בעלי תפקוד נמוך. דיירי ההוסטל תומכים זה בזה לאחר שעות פעילות הצוות, דבר שיוצר אצלם תחושות של מסוגלות והעצמה. במובנים רבים, דיירי ההוסטל משמשים כמשפחה אחד לשני.

השהייה בהוסטל מונעת מהדיירים "ליפול בין הכיסאות" ולהגיע לאשפוזים חוזרים, והוא מאפשר להם לקבל סיוע בתכנון ובניית תוכנית שיקום לקראת קליטה בקהילה, הגעה לעצמאות כלכלית תוך צמצם התלות במשאבי המדינה.

הבעיה

מבנה ההוסטל ברחוב יפת 209 בתל אביב יפו מאופיין כבר שנים רבות בבעיות תחזוקה קשות בצנרת ובתשתיות, המחייבות שיפוץ יסודי. בתחילת חודש מרץ 2012 החליטה הנהלת בית חולים "אברבנאל" לשפץ את מבנה ההוסטל מהלך  מבורך וחשוב מאוד. מתוך הבנת חשיבות קיומו של ההוסטל כמרכז מגשר בין תהליך אישפוז לקליטה בקהילה התחייבה הנהלת בי"ח להפעלתו מחדש לאחר השיפוץ, שמועד סיומו אינו ידוע בשלב זה. בהמשך בוטלה התחייבות זו וייעוד המבנה לאחר שישופץ  אינו ברור.

באמצע חודש פברואר 2012 הוחתמו כל  הדיירים על מסמך בדבר הארכת השהות בהוסטל לתקופה נוספת של שנה. קיומה של ועדת "סל שיקום", נדחה מספר רב של פעמים, ולבסוף הועדה התקיימה ב- 22 מרץ 2012 בהליך מזורז פטרוני שנעדר רגישות לצרכי הדיירים, לזכויותיהם כבני אדם  ואזרחי מדינת ישראל. הדיון לגבי 7 דיירים שנמשך שעה בלבד!!! והתייחס לכולם כקבוצה, עדות להתייחסות מזלזלת, לא מכבדת ופטרונית מצד נציגי מדינת ישראל, כלפי אנשים כה מוחלשים בכלל ובעקבות אשפוזם בפרט.  

בסיכום הדיון, הדיירים הופנו כולם לדיור מוגן וגם קיבלו (מי שעדיין לא מימש) קרנות שיקום. לדיירים שהביעו רצון להמשיך את תהליך השיקום בהוסטל הוסבר שבקשתם אינה מתאים להם ותחת זאת הוקצה להם דיור מוגן. לדיירת המטופלת בילד בן שנתיים נקבע שהיא צריכה דיור מוגן לבודדים. אך שבשל העובדה שתתקשה לעמוד בתשלומי הדיור המוגן, קבעה עו"ס שרה קריאל (רכזת סל שיקום) כי לחברת הדיור מוגן שתספוג את הגרעון, "ימסרו בתמורה" שאר דיירי ההוסטל.  פתרון המתעלם מצרכים אינדיבידואליים של יתר הדיירים ומתאים לחפצים דוממים ולא לבני אדם – אזרחי מדינת ישראל המתמודדים עם מחלות נפש.

להפתעת הדיירים, הנהלת בית חולים "אברבנאל" הורתה לפנותם מההוסטל עד סוף חודש מאי 2012, זאת מבלי שנמצאו חלופות לשיכונם, ובטרם הושלמו מגוון תוכניות השיקום כחלק ולקראת שילובם בקהילה. החלטה שהכניסה את חלקם למתחים ומצבי נפש מלווים במחשבות אובדניות.

משמעויות

הליקויים התחזוקתיים במבנה ההוסטל ידועים במשך שנים רבות. הפתאומיות בהחלטה לסגור את ההוסטל ולשפצו, לצד החתמת הדיירים על חוזה לשנה נוספת מטעם מדינת ישראל, הכתה את הדיירים כ"רעם ביום בהיר". זאת ועוד, הידיעה הגיעה לאוזניהם של דיירי ההוסטל בטעות, מבלי שהתאפשר לצוות המקצועי לגבש תוכנית פעולה ולהכין את הדיירים מבעוד מועד, ולבסוף האופן המבזה שבו התנהלה ועדת "סל שיקום" בחופזה, ובהעדר רגישות והתייחסות פרטנית לכל דיירת ודייר הלמו נפשית בדיירים.

היות ולא נלקחו בחשבון משמעויות ההחלטה והשפעתה על מצבם הנפשי של דיירי ההוסטל, התעוררה בקרבם מצוקה גדולה לאור המידע שנמסר להם, וחלקם אף הביעו כוונות אובדניות. הדיירים  הביעו תחושות כי  בגדו בהם, פגעו באמונם תוך ניצול מצב בריאותם הנפשי הנעדר כוח ואמצעים להתמודד עם ההחלטה.

סגירת ההוסטל ללא מתן מענה לדיירים מערערת ושומטת את הקרקע הבטוחה שהחיים בהוסטל מקנים לדיירים. ההתייחסות אל הדיירים כמכלול אחוד מנוגדת לתהליך הפרטני שנדרש לכל אחת ואחד מהם. השלכות ההחלטה לסגירת ההוסטל הן:

  • פסיכולוגיות וחברתיות קשות הנובעות מעצם פירוק הקהילה המהווה עבור הדיירים רשת תמיכה יחידה בעולמם, תחליף למשפחה תומכת, מכילה ומאפשרת שכה חשובה, בשלב קריטי של מעבר מאשפוז לחיי קהילה.
  • לאחת הדיירות פעוט שמטופל בגן סמוך. ניתוקו של פעוט, בנה של אחת הדיירות מחברת הילדים בפתאומיות, באמצע השנה, עלולות לגרום לו נזק וקשיים רבים.
  • לאנשים המתמודדים עם מגבלות נפשיות קושי רב  בהשתלבות בשוק העבודה. בסיוע צוות ההוסטל  וכחלק מתהליך השיקום, הצליחו חלק מהדיירים להשתלב במקומות עבודה הסמוכים להוסטל,  אחרים נמצאים בתהליך שיקומי הכולל השתתפות במסגרת תעסוקתית המותאמת לצרכיהם ונמצאת באזור גיאוגרפי סמוך להוסטל. סגירת ההוסטל ופיזור הדיירים תוריד באחת לטמיון את המאמצים וההצלחות שהושגו עד כה.
  • הדיירים נמצאים בעיצומם של תהליכים טיפוליים פסיכו תרפויטיים, פרטניים וקבוצתיים, שדרשו תשומות טיפול וזמן. הפסקתם המוקדמת ללא הכנה ולאחר תקופה ארוכה של יצירת אמון וקשר טיפולי עם הצוות המקצועי יסבו נזק נפשי וחברתי רב לדיירים בטווח המיידי והרחוק.

הצעת חלופות

היות הדיירים בהוסטל חלק מאוכלוסייה מודרת, מוחלשת וחסרת קול פוליטי בחברה הישראלית, ובשל ההבנה כי יש כאן הפרה בוטה של זכויות אדם, לצד הפרת זכויותיהם כאזרחים שחתמו על חוזים עם משרד הבריאות ובלחץ נציגי בית החולים "אברבנאל", ללא חתימה מצד ביה"ח אנו קוראים לפעול בדרכים הבאות:

א.      לאמץ לאלתר את ההחלטה הברוכה של מדינת ישראל ומשרד הבריאות לשפר את תנאי התחזוקה של המבנה של ההוסטל ברחוב יפת 209.

ב.      לעצור את פינוי הדיירים מההוסטל עד שאחרון הדיירים יסיים את תקופת שהותו המתוכננת ולאפשר לצוות המקצועי ללוות את הדיירים בשיקום וביציאתם להשתלבות בקהילה או בחלופות שיקומיות אחרות בהתאם לצרכיו הפרטניים של כל דייר.

ג.        לקבל התחייבות של משרד הבריאות שהמבנה ימשיך לספק מענה לאותה אוכלוסייה גם בעתיד, לאחר שיפוצו.

יתרונות ההצעה

א.      אין דרישה לתוספת תקציבים או לשינוי בהחלטה הראויה של מדינת ישראל, שרואה צורך וחשיבות להעניק לאזרחיה המקבלים שירותי בריאות מבנה נאה, מכבד ומתוחזק כראוי.

ב.      יעוד תוכנית השיקום ישמר ודיירי המקום לא יינזקו, היות ואיש מהדיירים לא יפונה, הקהילה בהוסטל תסיים את תהליך שיקומה המתוכנן.

ג.         בסיום התהליך הטיפולי /שיקומי, ישופץ המבנה בהתאם לתכנון ויחזור לתפקד בהתאם ליעודי המקורי.

חסרונות ההצעה

נדרשת התייחסות והצעה למדיניות בתקופת המעבר, קרי, פתרונות למתמודדים עם מחלת נפש שאפיונם כדיירי ההוסטל כיום, שיעמדו לקראת שחרור מאשפוז והמבנה ברחוב יפת 209 ימצא עדין בשיפוצים.

לסיכום

בהצעתנו יש דרישה אזרחית, הומאנית ומקצועית לקיים מדיניות שאינה רואה בדיירי ההוסטל "חפצים או מטלטלין" וקריאה לחובת מדינת ישראל לשמור על זכויותיהם הבסיסיים של אזרחיה בכלל והמוחלשים בפרט.

בדיקת האופציה המשפטית

כלל ידוע הוא שלפני שמגישים עתירה או תביעה לבית המשפט צריך לעשות מה שמכונה בעגה המשפטית, מיצוי הליכים. לאחר  שנייר העמדה הוכן, ברור היה שלפני שמגישים עתירה חייבים לשלוח מכתב דרישות ובקשות להבהרה למנהל בית החולים.

לאחר דיונים הוחלט כי המכתב יצא כמכתב משפטי, חתום על ידי עורכי דין ומכיון שבשלב זה טרם היו לנו עותרים (הדיירים) הוחלט ש"הקליינטים" יהיו עמותת "ידיד". באותו שלב קיבלנו את ההודעה כי הקליניקה לזכויות אדם בפוקלטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב קיבלה על עצמה להיות היועץ המשפטי של המהלך ובכך הצטרפה לעמותת "ידיד" ולמורי בית הספר שהחליטו לתמוך רשמית בסטודנטים ובנפגעי הנפש במאבקם הצודק.

המכתב הוכן על בסיס נייר העמדה ויצא לדרכו.

27 במרץ 2012

לכבוד

ד"ר יהודה ברוך

מנכ"ל בית חולים "אברבנאל"

רחוב קרן קיימת 15 (דון יוסף הנשיא)

בת ים

שלום רב

הנדון: סגירת הוסטל תל אביב-יפו

בשם מרשתי, עמותת "ידיד – מרכזי זכויות בקהילה", הפועלת בעניינם של דיירים בהוסטל ברחוב יפת 209 בתל אביב יפו, אני פונה אליך בבקשה בנושא שבנדון.

ממידע שהגיע אל מר רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", באמצעות סטודנטים שלו בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, המבצעים את העבודה המעשית ("פרקטיקטום") שלהם בהוסטל, עולה כי בכוונת הנהלת בית החולים לפנות, במהלך חודש מאי או בסמוך לו, את דיירי ההוסטל. לפי מידע זה, המניע לפינוי מתבסס על הצורך לשפץ את הבניין לאחר שאופיין מזה מספר שנים כסובל מבעיות תחזוקה קשות בצנרת ובתשתיות.

מהמידע עולה כי אין בכוונת בית החולים להחזיר את הדיירים להוסטל לאחר השיפוצים וזאת למרות שרק לפני כחודש נחתם עמם הסכם שכירות עד לסוף חודש ינואר 2013. יודגש עוד כי על פי חוזה השכירות של הדיירים, אין בכוחו של "המשכיר", הוא בית החולים, לפנותם בנימוק כל שהוא מלבד אי עמידה בתשלום שכר הדירה או בשל התנהגות לא ראויה.

חשוב לציין, כי עד כה לא קיבל אף לא אחד מן הדיירים דרישה בכתב הדורשת את פינויו מההוסטל. למעשה, המידע אשר הגיע לדיירים, ומהם אלינו, מקורו בדיון של ועדת "סל שיקום" שהתקיים לאחרונה, במסגרתו הודיעה גב' שרה קריאל, רכזת סל שיקום בתל-אביב, לדיירים כי יצטרכו לעזוב את ההוסטל. אין צורך לומר שהודעה זו, אשר עברה כשריפה בשדה קוצים בהוסטל, הובילה ללחץ גדול בקרב הדיירים, אשר עד עצם היום הזה טרם קיבלו כל הודעה רשמית בדבר עתיד מגוריהם, ולא הוצגה להם כל חלופה לחזרתם להוסטל, ולא כל שכן לוח זמנים לחזרתם.

אני מבקש להדגיש את הפתאומיות בהחלטה ואת העובדה כי למרות היות הלקויים התחזוקתיים במבנה ידועים שנים רבות, ולמרות שמספר שבועות קודם הוחתמו הדיירים מטעם מדינת ישראל על חוזה לשנה נוספת נפלה "כרעם ביום בהיר" והשמועה הגיעה לאוזניהם של דיירי ההוסטל בדרך לא דרך, וללא הכנה הולמת ומכבדת הראויה לגורם ממשלתי ככלל, וככל שהדברים נוגעים באוכלוסיה זו בפרט.

בהוסטל מתקיימת קהילה מלוכדת של אנשים שחלקם בעלי תפקוד גבוה יותר וחלקם בעלי תפקוד נמוך. דיירי ההוסטל תומכים זה בזה לאחר שעות פעילות הצוות – דבר שיוצר אצלם תחושות של מסוגלות והעצמה. במובנים רבים, דיירי ההוסטל משמשים כמשפחה אחד לשני. השהייה בהוסטל מונעת מדייריו "ליפול בין הכיסאות", לחזור לאשפוז ומאפשר לתכנן ולבנות תוכנית שיקום שתאפשר לדייריו להיקלט בקהילה, להגיע לעצמאות כלכלית ולצמצם את תלותו במשאבי המדינה.

לאור האמור לעיל, והפגיעה המוחשית, הדיונית והמהותית, בזכויותיהם הבסיסיות של דיירי ההוסטל, כולי תקווה שיתברר כי מדובר בטעות קשה ועגומה בהבנת מצב הדברים, ושאין כל כוונה לפנות את הדיירים בניגוד מפורש לחוזה המוחזק על ידם.

בשם מרשי אני מבקש לדעת:

1                     האם המידע מדוייק במלואו או בחלקו והאם כוונת בית החולים, או מי מטעמו, או מטעם ממשלת ישראל, לפנות את דיירי ההוסטל לפני תום חוזה השכירות שלהם?

2                     במידה ויש כוונה לשפץ את המבנה – האם נשקלה כראוי האפשרות לשפץ את המבנה כשהדיירים ממשיכים להתגורר בו, כפי שהדבר נעשה מעשה יום ביומו ברחבי הארץ, ובעיר תל-אביב-יפו בפרט?

3                     במידה ויש כוונה לפנות את הדיירים – האם יש כוונה להחזיר את הדיירים להוסטל לאחר שיפוצו?

4                     במידה ויש הכרח לפנות את הדיירים – אילו חלופות מגורים יוצאו לדיירים ומי ישא בעלויות המעבר באם יהיו כאלה.

5                     האם ההוסטל ימשיך לפעול לאחר השיפוץ כהוסטל או שמא יש כוונה ל"שווקו" כנכס להשכרה או למכירה.

6                     מדוע לא הועבר המידע בצורה מסודרת ובכתב לדיירים או לבאי כוחם?

7                     האם משרד הבריאות או משרד ממשלתי אחר אישר את הפינוי, מתי אושר הפינוי ועל ידי מי?

8                     האם ישנן תוכניות מקבילות לסגירתן של יחידות אחרות בבית החולים או להעברת דייריהן?

לאור סערת הרגשות בה נתונים הדיירים, אשר מקורה בהליך הפגום אשר נראה שהתנהל, אבקש את תשובתך לשאלות אלו בתוך 7 ימים מקבלת מכתבי זה, כדי שנוכל לבחון את מיצוי ההליכים המשפטיים הנדרשים.

—————————————————————

שבוע עבר. התשובה התמהמה. אך במקביל התברר החל בית החולים לפעול במרץ כדי לפנות את הדיירים. בפגישות שהתקיימו איתם נאמר להם, חד משמעית כי עד האחד במאי הם צריכים לעזוב את ההוסטל ולמצוא לעצמם, או בעזרת אחרים, מקום מגורים חלופי. באחת הפגישות נקלטה העובדת הסוציאלית הבכירה של בית החולים כשהיא אומרת לדיירים או שאתם מתפנים או שתצטרכו לחזור ולהתאשפז במחלקה כי לא בטוח שנמצא לכם מקום מגורים חלופי – אנחנו התחלנו לקרוא לזה – "או שאתם מתפנים או שאתם מתאשפזים".

בשלב הזה הוחלט לפעול בשתי דרכים מקבילות. האחת לבקש מאחד מחברי הכנסת להשתמש בנייר העמדה והמכתב המשפטי שהוכן ולהגיש שאילתא דחופה לסגן שר הבריאות ולמנהל בית החולים. במקביל הוחלט להתחיל ולהכין את העתירה לבית המשפט ובה נדרוש, בשם התושבים, לבטל את הפינוי המתוכנן. שני המהלכים יצאו לדרך והחשוב שבהם היה, מפגש של עורכי הדין עם הדיירים, הסברת המצב והצעה לייצג אותם בבית המשפט.

הפגישה התקיימה ביום בו הגיעה תשובתו הלקונית של מנהל בית החולים אברבאנל. בשתי שורות קצרות קבע מנהל בית החולים "לצערי הרב הוסטל יפו הוגדר כמבנה מסוכן לציבור ואי לכך נאלצנו לפנותו בהקדם מכל דיירים הניגוד (השגיאה במקור)  לרצונם ובניגוד לרצוננו. תהליך השיפוץ (לאור כך שכרגע למשרד הבריאות אין תקציב לשיפוץ בנכס זה), יהיה ארוך ביותר ולהערכתינו לפחות שנה ולכן חשבנו שנכון לפנות את הדיירים."

הערה: אני משוכנע שמנהל בית החולים לא כתב בעצמו תשובה בעברית כה עילגת, אני מתפלא על שהוא לא טרח לעבור על התשובה ולתקן לפחות את השפה העברית בה השתמש הכותב המקורי.

העתירה הוגשה והפעילות המשפטית שבאה בעקבותיה היתה כדלדקמן:

  • הוצאת צו מניעה זמני נגד המשך הליך הפינוי ופגיעה כל שהיא בדיירים או בעובדי ההוסטל
  • דיון בעתירה במעמד שני הצדדים שבסיכומו הוחלט לקיים דיון נוסף אליו תצורף עירית תל אביב כמשיבה ועד אז ישאר צו המניעה על כנו.
  • דיון שלישי בו נחקר מהנדס עירית תל אביב ועומת עם הנתונים והעובדות שהביאו הסטודנטים בדבר עלות השיפוצים והדרך הטובה לביצועם מבלי להוציא את הדיירים מהמבנה.  הסיכום – מתן צו מניעה קבוע עד לדיון המרכזי בעתירה
  • ביטול העתירה בעקבות התחייבות אברבאנל ומשרד הבריאות שלא לפנות את הדיירים.

פעילות תקשורתית והסברתית

מבחינתי, הסיפור כולו החל כתרגיל בתקשורת לסטודנטים בעבודה סוציאלית. לא חשבתי שאשאב לפעילות כוללת של שינוי מדיניות אך ככל הנראה הגורל רצה אחרת. מהר מאד ובמקביל לבדיקת האופציות המשפטיות ותכנון המהלכים הציבוריים היה ברור כי פרסום כל שהוא יכול למצב את המאבק ולסייע לקידומו.

השלב הראשון היה, כפי שאני מעדיף בדרך כלל, לפנות לעיתון מוביל ולנסות לעניין אותו בסיפור. הפנייה נעשתה לאחד משני העיתונים הגדולים במדינה, ולאחר שיחות ארוכות שהתקיימו בין הכתבת לבין אחד הסטודנטים וכן העברת מסמכים מסיבית, הודיעה הכתבת כי היא חוששת לפרסם את הסיפור כיון שמדובר במבנה מסוכן ואולי מנהל בית החולים צודק בחששו.

כמי שמלמד תקשורת אני תמיד חוזר ואומר שלא יכול להיות שלא ניתן יהיה לפרסם כל מה שנרצה באיזה שהוא אמצעי תקשורת (בהנחה שלא מדובר בהוצאת לשון הרע כמובן). אחרי קבלת התשובה השלילית פנינו לכתבת אחרת השייכת לאחד מן העיתונים שאנשים  חושבים קוראים בהם – יש לפחות שניים שאני מכיר.

גם אצלה שכב הסיפור כמעט שבוע ובסופו של יום קיבלנו את הבשורה, "אני לא אפרסם את הסיפור כי הקטע של מבנה מסוכן מקשה עליי", לא עזרו הטענות, לא עזרו הנימוקים, לא המסמכים, כלום.

זה היה המקום לעבור לשלב הבא של תכנית התקשורת – פרסום מסיבי. הודעה ראשונה, ושנייה ושלישית לכמה שיותר עיתונאים. חיכינו לרגע המתאים והוא לא איחר להגיע בדמות הגשת העתירה לבית משפט השלום בתל אביב. הגשת העתירה בצירוף הפגנה קטנה שארגנו הסטודנטים והמרצים בפתח בית המשפט סיפקו את הרקע הראוי לתחילת החשיפה התקשורתית המסיבית שכללה בסופו של דבר אלמנטים תקשורתיים רבים כפי שתועדו על ידי הסטודנטים:

24.4.12 שעה 09:39 – פרסום ההודעה באתר של עמותת "ידיד", וברשת הפייסבוק

24.4.12 שעה 10:00 – פרסום ההודעה באתר עו"סים שינוי

24.4.12 שעה 11:45 – פרסום כתבה במגפון – עמית קרטיס בני.

24.4.12 שעה 12:24 – החומרים הועברו לכתב רשת ב' אלון שני אשר פרסם אותם מספר רב של פעמים.

24.4.12 שעה 12:25 – נוצר קשר עם ערוץ 10 – מירי מיכאלי

24.4.12 שעה 19:40 – פורסמה החלטת השופט בדף הפייסבוק של הסטודנטים לעו"ס

24.4.12 שעה 21:18 – החלטת השופט פורסמה במגפון

25.4.12 שעה 07:35 – פורסמה כתבה ב- Jerusalem Post

25.4.12 שעה 13:40 – ערוץ 10 ביקש להכין כתבה לסופ"ש עם בלעדיות.

26.4.12 שעה 09:16 – אחת הפעילות עדכנה שעורכת מערוץ 1 הביעה התעניינות.

26.4.12 שעה 22:08 – יצאה הודעה לתקשורת ובה דיווח הדיירים על האיומים שמופעלים כלפיהם מצד הנהלת ביה"ח.  

26.4.12 שעה 22:10 – פורסם "פוסט" באתר של "ידיד" ובנוספים עם הכותרת " הם מפנים נפגעי נפש"

26.4.12 שעה 22:14 – עודכנה בכל ההתפתחויות דוברת אונ' תל אביב

29.4.12 בשעה 10:11 – הגיעה פניה מכתבת ערוץ 1 לעשות כתבה ל"מבט" בערב.

29.4.12 בשעה 17:00 – יצאה מטעם צוות המאבק הודעה נוספת לתקשורת לקראת הדיון בבית המשפט וההפגנה מול בית המשפט המתוכננת.

29.4.12 בשעה 21:28 – פורסמה כתבה ב"מבט" של ערוץ 1 ובו דיווח על המאבק והדיון המשפטי.

29.4.12 בשעה 21:41- פורסמה כתבה בוואלה אודות המאבק ע"י ענת שלו.

30.5.12 בשעה 00:49 – פורסמה כתבה ב- Ynet ע"י עומרי אפרים.

30.5.12 בשעה 07:00 – שודר ראיון רדיו ברשת ב' עם רן מלמד סמנכ"ל "ידיד".

30.5.12 בשעה 13:39 – יצאה מטעם צוות המאבק הודעה לתקשורת בדבר החלטת השופט.

30.5.12 בשעה 14:00 – התקבלה פניה מערוץ 3 לצלם כתבה, אחד הפעילים יצא לצילומים.

30.5.12 בשעה 14:48 – התקבלה פניה מרדיו חולון של קול ישראל לקיים ראיון- כל הערכויות לא הובילו למימוש הראיון ושידורו בשל תקלה טכנית.

30.5.12 – הכתבה עבור ערוץ 3 צולמה בהוסטל עם אחד הפעילים ושודרה.

6.5.12  – צוות המאבק הוציא הודעה לעיתונות

6.5.12 שעה 18:36 – פורסמה כתבה במגפון על ה"ניצחון".

 אחד מן הדברים אותם לא ניתן ללמד הוא היצירתיות. היכולת לחשוב על דרכים מדרכים שונות כדי להעלות את הנושא המדובר על סדר היום הציבורי. במקרה שלנו התברר שגם סטודנטים לעבודה סוציאלית יכולים להיות יצירתיים ומקוריים. שניים מהסטודנטים העלו את הרעיון להכין סרטון שיציג את הבעייה ואשר באמצעותו ניתן יהיה לייצר קהל אוהדים גדול. הם הגיעו לחברי התכנית "ארץ נהדרת" ושכנעו אותם לתמוך במאבק. לילות ארוכים כמו גם סופי שבוע הוקדשו לכתיבת התסריט והצילומים. לשמחתנו המאבק הסתיים בהצלחה לפני תום עריכת הסרטון אך אני בטוח שזה עוד יצוץ בקרוב ויעלה חיוך על פניהם של רבים.

 תכנית העבודה – פעילות תומכת

במקביל לשלושת הפעולות המרכזיות התפתח  דיון מרתק בין הסטודנטים והיועצים המקצועיים לגבי שימוש בכלים נוספים לקידום המאבק. לאחר דיונים ארוכים שכללו מפגשים בימי שישי ואמצע השבוע, החלפת מיילים בכמות גדולה במיוחד הוחלט להשתמש במספר כלים נוספים:

  1. לובי פוליטי
  2. שותפויות לחיזוק המעמד הציבורי
  3. פעולות ישירות/פעולות מחאה

לובי פוליטי

ההחלטה לגבי השימוש במערכת הפוליטית התקבלה כארבעה ימים לאחר שנשלח המכתב המשפטי הראשון לבית החולים אברבאנל ולא התקבלה תשובה.

הסטודנטים, שהקימו לצורך הנושא צוות פוליטי, שהצטרף לצוותים התקשורתיים והמשפטיים שכבר הוקמו,  יצאו קשר עם ח"כ אילן גילאון, יו"ר ועדת המשנה לאנשים עם מוגבלויות בכנסת, וביקשו ממנו להשתמש במכתב שיצא למנהל אברבאנל ובנייר העמדה כי להפנות מכתב משלו לבית החולים ולסגן שר הבריאות. ח"כ גילאון הסכים בשימחה והמכתב יצא לדרך. עד לתום הקרב לא קיבל גילאון כל תשובה מבית החולים או ממשרד הבריאות.

במקביל שלחה פרופ' עידית וייס גל, ראש התכנית לתואר ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש שאפל באוניברסיטת תל אביב, מכתב דחוף ליו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ח"כ כץ ובו ביקשה לקיים דיון דחוף בנושא בועדת העבודה והרווחה, גם מכתב זה לא נענה עד היום.

בשיחות שקיימו סטודנטים וכן כותב מאמר זה עם ח"כ זבולון אורלב, התקבלה הבטחה להעלות בדחיפות הצעה לסדר כדי לדון בנושא במליאת הכנסת או בועדת העבודה והרווחה. גם הבטחה זו לא מומשה.

במקביל נוצר קשר גם עם ח"כ רוחמה אברהם, אחת מחברות הכנסת הבכירות בועדת הכספים. הבקשה ממנה היתה פשוטה. תביאי את הנושא לפני ח"כ גפני, יו"ר הועדה ובקשי ממנו לקיים בנושא דיון/שיחה עם חברו למפלגה, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן כשהבקשה מאד פשוטה – תאתרו 200 אלף ש"ח לשיפוץ המבנה ובכך תסירו את איום הפינוי.  – מהלך זה הצליח כפי שניתן יהיה ללמוד מאוחר מכן.

למרות האכזבה מחברי הכנסת חשוב לומר שני דברים שעל אף שאינם באים להכשיר את הבזיון שבהתנהגותם הם באים להציג מצב לדוגמא מדוע בנקודות זמן מסויימות איננו יכולים לסמוך על הפוליטיקאים ועלינו לסמוך על עצמנו בלבד תוך שאנו מנצלים ומשתמשים בכמה שיותר כלים לשינוי כדי להשיג את המטרה המיוחלת.

        1.    השבועיים שבהם התנהל המאבק היו השבועיים של חול המועד פסח ולאחריו. חלק גדול מהאנשים היו בחופשה ולא יכלו לפעול

        2.   מיד לאחר הפסח נכנסה הכנסת והמערכת הפוליטית כולל לסחרור סביב שאלת הבחירות. בשלב זה לא ניתן היה בעצם להעזר בחברי הכנסת לדבר כיון שהם היו עסוקים      

              בהשרדות האישית שלהם.

 

שותפויות ויועצים מקצועיים לחיזוק המאבק ומעמדו הציבורי

היכולת ליצור קואליציות ושותפויות הפועלות יחדיו היא אחת מהמרכיבים המסובכים ביותר בעת הפעלת מאבק ציבורי. מה תפקידו של כל גוף בקואליציה/שותפות?, כיצד מתקבלות ההחלטות  – דמוקרטיה/קונצנזוס?,  האם לגוף המייסד יש זכות וטו/מעמד מיוחד או שמע מרגע שהוחלט על שותפות כל השותפים שווים?

למזלנו, במקרה שלנו, הסטודנטים הצליחו לכוון ולנווט את הספינה בצורה מעוררת כבוד. על הספינה עלו במהלך הימים הקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת תל אביב שהעניקו סיוע ויעוץ משפטי שוטף וכן ייצוג הדיירים בבית המשפט, עמותת "ידיד" שעזרה בניהול המאבק בהיבט האסטרטגי והתקשורתי שלו, עמותת עוסי"ם שינוי שהמריצה את כלל הסטודנטים בבית הספר לעבודה סוציאלית להצטרף למאבק למען הדיירים (לוואי והסתדרות העובדים הסוציאלים היתה פועלת כך על בסיס קבוע, זה היה יכול להפוך את כשלון מאבק השכר שלהם להצלחה.)

ואי אפשר בלי מילה מיוחדת להנהלת בית הספר לעבודה סוציאלית, למנהלת בית הספר פרופ' ריקי סוויה, לראש החוג, פרופ' עידית וייס גל, לד"ר דפנה פרומר, ד"ר ליה לוין שנרתמו למאבק, ויתרו לתלמידים על שעות  לימוד, יעצו באופן שוטף ובעיקר לא הפריעו, רוב הזמן.  

 

פעולות ישירות

יש הגורסים כי פעולות מחאה הן השלב הראשון בכל מאבק ציבורי, הן מיועדות להעלות את הנושא לשיח הציבורי הכולל ולייצר את האוירה לשלב השני, המשמעותי של הצגת הדרישות וכניסה למשא ומתן.

במקרה שלנו פעולות ישירות יועדו להיות פעילות תומכת בלבד. בשלב המאבק קיימו הסטודנטים פעולה ישירה אחת – הפגנה של תמיכה בדיירים בעת הגשת העתירה לבית המשפט. זו היתה פעולה ישירה שמטרתה היתה לאותת לאמצעי התקשורת, למנהלי בית החולים ומשרד הבריאות כי לא מדובר בגחמה, לא מדובר בשגעון חולף של 2-3 סטודנטים ודיירים בהוסטל אלא מדובר במהלך שילך ויתרחב ככל שהמטרה,ביטול הפינוי, תתרחק. לשמחתנו לא היה צורך בפעולות מחאה נוספות למרות שאלו בהחלט תוכננו והועמדו בהיכון.

 

פרק ג'

מה הצד השני אומר ועושה

בתחילת הדברים כתבתי שאחד מן הגורמים לכשלון של מאבקים ציבוריים זה חוסר היכולת להתגמש, לצפות את הצעדים של הצד השני ובעיקר להתאים את המהלכים שלנו למה שהצד השני עושה. במקרה שלנו היה מהלך אחד שהצד השני ביצע, אשר נתן לנו את היכולת להגביר את הלחץ ולהביא בסופו של דבר לסיום המוצלח.

כעשרים וארבע שעות לאחר שהוגשה העתירה לבית משפט השלום ופסיקתו כי יש לעכב את הפינוי עד לדיון שבו יקחו חלק גם נציגי עירית תל אביב קיבלו הסטודנטים הזמנה לפגישה עם מנהל בית החולים. ההצעה שהגיעה דרך היועצת המשפטית של בית החולים דיברה על סוג של פגישת "גישור", איזה סוג? את זה חשבנו שצריך לברר.

לאחר דיונים שהתקיימו בין הסטודנטים ובין הדיירים, לאחר שהיועצים אמרו את דברם הוחלט לקיים את הפגישה שהתנהלה במשרדו של מנהל בית החולים אברבאנל.

די מהר התבררו הנקודות המרכזיות:

  1. מנהל בית החולים הבטיח כי ההוסטל יחזור לפעילות לאחר השיפוץ
  2. השיפוץ לא יתחיל לפני חודש אוגוסט 2012, 3-4 חודשים אחרי הפינוי בשל הצורך לעשות מכרז לקבלן המבצע.
  3. מנהל בית החולים והעובדת הסוציאלית הראשית הודו כי לא נהגו כראוי בדיירים החל מן העובדה שלא טיפלו בנושא ברגע שהגיע המכתב מהעירייה דרך ההתנהלות הקלוקלת שלהם אל מול הדיירים.
  4. מנהל אברבאנל "שמח" על הגשת העתירה כי הוא מבקש לקבל אישור מגוף משפטי שלא לפנות את ההוסטל, או כמו ששאלנו אותו "אז אתה בעצם מנסה לכסות על התחת שלך", והתשובה היתה "כן, התחת זה איבר חשוב".

בסיכום פגישה הוחלט שלא להחליט. הסטודנטים עזבו את המקום בידיעה שהכל נתון בידיהם וכי אם ברצונם לנצח בבית המשפט הם צריכים להוכיח שניתן לשפץ את המבנה כאשר הדיירים נמצאים בתוכו, שהסכום לשיפוץ אינו כה גבוה כפי שניסה להציג מנהל בית החולים וכי גם עירית תל אביב אינה מבקשת לפנות את המבנה אלא לשפצו בלבד.

אפילוג

אף אחד לא חשב שזה יסתיים כך. בצורה כלכך חדה וברורה. אף אחד לא שיער בדעתו שזה ילך כלכך מהר. אף אחד לא חשב שניתן יהיה להתמודד עם המערכת המשפטית, הממשלתית ואפילו האוניברסיטאית הדורשת מקסימום של השקעה בלימודים.

אבל כשעובדים לפי הספר, אין סיבה שזה לא יצליח. וכך זה עבד בימים האחרונים שלפני הדיון המכריע בבית המשפט.

הסטודנטים הביאו, בהתנדבות, מהנדס אשר הנפיק חוו"ד הנדסית על הנדרש לתיקון כדי להסיר את המפגעים עליהם הצביע דוח"ח מהנדס עיריית תל אביב. בהתבסס על חו"ד של המהנדס, הצליח פעיל מצוות המאבק לקבל בשעות הלילה הצעת מחיר לתיקון הנדרש מ"קבלן רשום" בעלות כלכלית של כ- 10% מהעלות עליה דיווחה מדינה כנדרשת לשיפוץ, ונמוכה מהעלות אותה היה מוכן מנהל בית החולים לפצות את הדיירים בגין הפרת חוזה עמם.

עם הנתון המספרי /כספי חש צוות הפעילים שהוא מגיע לדיון בבית המשפט "חזק יותר" וכבר בבוקרו של ה- 6.5.12 – הוכנה הודעה לתקשורת שמבהירה ש- 60 אלף שקל בלבד ידרשו להסרת המפגעים שהם פחות מהסכום שהמדינה מוכנה לשלם כדי לפנות את  הדיירים.

בסיכום הדיון, פסק השופט רחמים כהן,  על   הפיכת הצו הזמני לצו קבוע עד לדיון בתיק המרכזי. המשמעות – הפינוי נאסר וכן נאסר לפגוע בזכויות או מעמד העובדים בהוסטל.

בימים שעברו התברר כי:

  1. הפרקליטות ובית החולים לא יערערו על החלטת בית המשפט והתיק ימחק ללא שיבוצע פינוי
  2. לא עברו 48 ממועד ההחלטה וכבר התחילו להעמיד את הפיגומים כדי לשפץ את המבנה מבחוץ.- פתאום יש כסף.
  3. בית החולים החריף את נסיונותיו לפגוע במנהלת ההוסטל ובעובדות הסוציאליות כמו גם בסטודנטיות לעבודה סוציאלית – הצוות שלנו יוצא לקרב חדש.
  4. מנהל בית החולים ביקש להיפגש עם רקטור האוניברסיטה כדי להתלונן על הסטודנטים, אולי גם על המרצים.

והכי חשוב – הדיירים מאושרים.

זה המקום לציין את אלו שעשו ועמלו ובראש ובראשונה הסטודנטים שבלי המחוייבות הענקית שלהם דיירי ההוסטל לא היו היום, חג השבועות, ממשיכים להתגורר בהוסטל: לילך, רון, בתיה, נור, מיכל, מור, עדי, נסרין, שירה,אלון ואודי.

  • צוות בית הספר לעבודה סוציאלית: פרופ' ריקי סויה, מנהלת ביה"ס לעו"ס ע"ש בוב שאפל, פרופ' עידית וייס-גל, ד"ר דפנה פרומר, ד"ר ליה לוין.
  • צוות המשפטנים והסטודנטיות למשפטים: ד"ר אמיר פז פוקס, עו"ד עדי בניימיני, עו"ד הישאם קבטיה, מיכל אברהם ודנה גולדשטיין
  • מתנדבים אלמונים בתחום הנדסת הבניין והבנייה, שחלקו עימנו את הידע שלהם אשר אפשר לטעון טיעונים בביהמ"ש.
  • כל הסטודנטים מכל השנים, לעוזרי ההוראה, שנטלו חלק במאבק ואפשרו את סיום שלב זה בהצלחה. 

ומה לי יש לומר? אין דבר כזה שאי אפשר. יש לא רוצה, ועם זה אנחנו יודעים להתמודד.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s