הו יוליה.

בשבועות האחרונים אנחנו עדים לתופעה מדאיגה. נבחרות ציבור שמשתמשות באלימות מילולית אמיתית כדי לקדם את המעמד הפוליטי הציבורי שלהן. כך היתה מירי רגב בשבוע שעבר, בדרום תל אביב, אתמול הצטרפה אליה ח"כ יוליה שמלוב ברקוביץ שכבר הודיעה מזמן שהיא נגד משפחות חד הוריות ונגד משפחות חד מיניות ועוד הצהרות שחשבנו שכבר נעלמו מהנוף הפוליטי שלנו בטח מחברת כנסת שמייצגת, לכאורה, מפלגה נאורה, כמו קדימה. שמלוב ברקוביץ לא רק משתמשת בביטויים אלימים היא גם עושה את זה באלימות, כאילו שהיא חושבת שכך תוכל להשתוות ואף להאפיל על המין הגברי השולט, שלא בצדק, בפוליטיקה.

מי שמסתובב בימים האלה בכנסת לא יכול שלא לקבל בחילה מהרעש וההמולה, הצעקות וההתלהמות. לא שזה חדש. אבל מאז המחאה של קיץ 2011 נדמה שחברי הכנסת עושים ביניהם תחרות מי יהיה יותר אלים. למי יש פה יותר גדול, אני ממליץ להם לעשות תחרות ריצה כדי לראות מי יספיק להגיע מהר יותר לברז הקרוב כדי לשטוף את הפה טוב טוב במים וסבון.

חופש הביטוי משמעותו שאפשר להגיד הכל. כמעט הכל. חוץ מהסתה וגזענות. אבל חופש הביטוי לא מדבר על הסגנון. בסופו של יום מדובר קודם כל על הסגנון, על הדרך. גם אני חושב שצריך להוציא את המסתננים מדרום תל אביב. אין ספק שצריכים להיות אסרטיביים. מותר אפילו להיות בוטים. אבל נדמה לי שהיכולת המדהימה של הנשים להשיג הסכמות נעוצה בראש ובראשונה בעובדה שהן מסוגלות לתעל את הכעס, הזעם ואפילו העמדות האישיות להתבטאויות שקל ונח להתמודד איתן. בלי אלימות.

יבואו ארגוני הנשים ויגידו, אנחנו בדיוק כמו הגברים, אל תצפו מאיתנו למשהו אחר. אנחנו צועקות כמו גברים, מנבלות את הפה כמו גברים, והעובדה שאנחנו נחשבות ל"רכות" זו סתם סטיגמה. תדמית שנתנו לנו בלי שום תימוכין. האמנם?

בשנת 2005 הצביעה הכנסת בעד תיקון מס' 4 לחוק שיווי זכויות האישה, הקובע כי:  "בועדה ציבורית ובצוות שמינו הממשלה, ראש הממשלה, שר, סגן שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי (להלן-גוף ממונה) יינתן ביטוי הולם בנסיבות העניין לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה"."ועדה ציבורית" – ועדה שבחבריה נציג ציבור; "צוות" – ועדה או גוף אחר שהוקם לשם עיצוב מדיניות לאומית בכל נושא לרבות בנושאי חוץ או ביטחון, או לשם מניעה, ניהול או פתרון של סכסוך מדיני או בין-לאומי, לרבות ניהול משא ומתן, ובכלל זה לקראת חתימה על הסכם ביניים או על חוזה שלום.

אמרו אז שחייבים לתת ייצוג הולם לחמישים אחוז ויותר מהאוכלוסייה. אמרו שנשים חושבות אחרת, פחות מתלהמות, מסתכלות על הדברים בצורה פחות צבאית וכוחנית. בקיצור, יותר נעימות מבלי לוותר על האסרטיביות, הדעתניות, המקצוענות. אני בהחלט בעד.

מה שקיבלנו זה משהו אחר לגמרי. קיבלנו סוג של טורפות שעבור קולות במרכז או בועידה מוכנות לדרוס כל דבר שעומד מולן. האם הפחד מפני הדרה נשית גורם לכך? אמרו לי שתי עורכות דין המייצגות ארגוני נשים בכירים שזה בסדר . שאין שום בעייה בהתנהלות הזו. שהסגנון הוא הולם כי כולם מתנהגים כך.  אני מודה שאני נדהמתי.

יוליה שמלוב ברקוביץ רוצה להיות שרת הרווחה. היא כלכך רוצה להיות שרת הרווחה עד שהיא מפעילה לובי אימתני כדי לקדם את מועמדותה. תחשבו לכם על שרת הרווחה החדשה של מדינת ישראל שפועלת כדי להכניס למחנות שהיה נציגים של החברה האזרחית שפועלים לקידום ושמירה על זכויות אדם. אני לא רוצה לחשוב על מה יעלה בגורלן של האמהות החד הוריות, הקשישים ושאר נציגי האוכלוסיות המוחלשות.