הביצה התקשורתית רוחשת וגועשת. החלטת הפרקליטות להעמיד את אורי בלאו לדין על אחזקת חומרים סודיים טרפה את הכלים לעיתונאים שנהנים מהילה של יודעי דבר ושותפי סוד למרות שאף אחד לא הפך אותם לכאלה.

אין ספק שהחלטת הפרקליטות היא סדין אדום לדמוקרטיה הישראלית ולחופש הביטוי. אך יחד עם זאת הגיע הזמן לדבר קצת על חושפי הפרשיות הסודיות הללו ואיך הם נתפשים בעיני הציבור הקורא ומקשיב להם, אך בעיקר בעיני עצמם.

אני מודה שאין דבר שיכול להוציא אותי מהכלים יותר מאשר עיתונאי או פרשן היושב באולפן או כותב בעיתון תוך שהוא  מתדיין, בעיקר עם עצמו ועם המראיין שלו, חברו למערכת, על פרשיה זו או אחרת בארשת חשיבות עצמית כה גדולה שנדמה לקורא, למאזין או לצופה  שהוא בעצם חלק מהסיפור עצמו.

כתבים צבאיים מדינים וכלכליים ופליליסטים מציגים תמיד את העובדות כאילו הם יכולים להעביר לנו לציבור הקוראים רק חלק קטן מהמידע הידוע להם. דבר שהוא הגיוני בעקרון אך הוא הופך למהות הכתיבה או הפרשנות שלהם כאילו אמרו, "תדעו לכם שזה רק חלק קטן מהסיפור, אנחנו לא נספר לכם את כולו או כי אנחנו לא יכולים, או שאסור לנו, או שפשוט אנחנו רוצים לשמור אתכם במתח ושתדעו שאנחנו יודעים יותר מכם ותמיד נדע".

במקרים לא מעטים מסתבר שהמידע שמצוי בידי העיתונאי הינו מועט, לפעמים הוא מסתמך על הודעת SMS אחת או יותר שנשלחה אליו מדוברים נאמנים של מקורותיו עלומי השם שהם בדרך כלל עוזרים של שרים, חברי כנסת, מנכלי"ם אנשי צבא ושוטרים בכירים ובאי כוחם המכונים לעיתים קרובות – המקורבים.

במקרים כאלה יושב לו הצופה הממוצע ומייצר תילי תילים של ספקולציות על דברי הפרשן שהופיע אך זה על המרקע מבלי שהוא בעצם מסוגל להבין כמה מדוייקת או נכונה האינפורמציה שנמסרה לו על ידי הכתב, את מי בעצם משרת הכתב ומדוע.

כתיבת סיפורים המבוססים על מקורות עלומי שם, או התבססות על מידע שהגיע ממקורות אנונימיים תוך אימות העובדות בדרכים שונות היא לב ליבה של העבודה העיתונאית. אך במקרים כה רבים היא הופכת לחרב פיפיות הגורמת לעיתונאי להרגיש שהוא הוא הסיפור. יודע העיתונאי שהסיפור הטוב יהפוך אותו למושא הערצתם של חבריו, שהוא יוזמן לפרשן את הדברים שאמר או כתב בתוכניות אקטואליה שונות ושהדבר יגביר את סיכוייו לשדרג את מעמדו המקצועי ואולי אפילו הכלכלי.

בואו ונאזן מעט את התמונה. העמדתו לדין של אורי בלאו אינה רק סכנה לחופש העיתונות היא קודם כל סכנה למקורות האנונימיים והטובים שלו ושל חבריו. יש להבין כי כל מקור פוטנציאלי לסיפור שחיתות או חשיפה ציבורית או כלכלית צריך לחשוש היום מלהעביר מידע לעיתונאים.

הם צריכים לחשוש מלדבר או להיפגש עם עיתונאים להשאיר בידם מסמכים שעשויים לגלות, בסופו של דבר, כי הם הם המדליפים של החומר ואפילו לחשוש מלקבל את הבטחתו של העיתונאי להגן על מקורותיו, דבר בסיסי ביותר בהתנהלותו המקצועית של כל עיתונאי.

פרשת אורי בלאו, היא קודם כל איתות של המדינה לכל חושף שחיתויות או מעשים פסולים להזהר מלהוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. היא אור אדום של סחטנות מהסוג הגרוע ביותר. או שאתה שותק או שאנחנו נגיע אליך אם תדבר ונבוא איתך חשבון.

במלחמה על חופש הביטוי חייבים העיתונאים להבין שהעמדתו של אורי בלאו לדין אינה רק העסק שלהם. היא קודם כל נוגעת לחופש הביטוי שלנו, ליכולת שלנו להעביר אליהם חומרים וסיפורים הראויים לפרסום מבלי שנחשוש שבשלב זה או אחר נועמד לדין על כך שניסינו למנוע מהרוע לכסות עוד חלק מעולמנו. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s