אני מאשים!!

תשעה באב 2012, זמן טוב לחשבון נפש וכן, גם להתחשבנות. אז הינה שלי, חלק ממנה.

אני מאשים את ראש הממשלה במנהיגות פחדנית המאופיינת בתופעה קלאסית של "גיבור על חלשים:" ראש ממשלה שלמעלה מעשור בתפקידיו הציבוריים הוא מדרדר את החברה שלנו לפתח התהום, שאינו מסוגל לקבל החלטות קשות באמת והפוגע מידי יום ביומו באילו שהוא נשבע לעבוד בשבילם.

אני מאשים את שרי ממשלת ישראל ברדיפה אחרי כיבודים וכסאות במקום בראיית התמונה הכוללת והתמקדות במה שבאמת טוב ונחוץ לאזרחי המדינה הזו. שרים הפועלים מתוך אינטרסים צרים המשרתים סקטורים שונים במקום להביא את ישראל למקומות טובים יותר.

אני מאשים את חברי כנסת ישראל במשחקי כח שאינם משרתים את הציבור שבשבילו הם נשבעו לעבוד. חכי"ם שהאמת אינה נר לרגליהם, שהבטחותיהם אינן שוות את הנייר עליהן הן כתובות. נבחרי ציבור שבשבילם הדבר החשוב היחידי הוא איך להבטיח את בחירתם המחודשת למקום שבעיקר משלם להם שכר אבל הרבה פחות דורש מהם תפוקה.

אני מאשים את השירות הציבורי שבמקרים כה רבים שוכח שתפקידו לשרת את הציבור ובמקום זאת דואג בעיקר לייצר חסמים בירוקרטיים ומניעת הזכויות הבסיסיות המגיעות לכל אחד מאיתנו. את הפקידים הבכירים והפחות בכירים אשר החליטו לסטות מתפקידם כמבצעי החוקים שחוקקה הכנסת והם משוכנעים שהם קובעי המדיניות, המושכים בחוטי הממשלה וזאת תוך שהם פוגעים בזכויות הקיום של רבים מאזרחי המדינה שלנו.

אני מאשים את ראשי הרשויות שמסרבים להכיר בעובדה שבערים שלהם מתגוררים אנשים במצוקה הזקוקים לסיוע. ראשי ערים הטוענים בתוקף ש"אצלינו אין עוני ומחסור", כאלה שמסרבים לקבל עזרה עבור אוכלוסיות מעוטות הכנסה המתגוררות בעריהם פשוט כי זה "לא מתאים לתדמית שלנו". ראשי עיר שמסרבים להפעיל מפעלי הזנה בבתי הספר, לדאוג לתעסוקה לאוכלוסיות מבוגרות או לתמוך בזעקות השבר של אלו שפשוט אינם יכולים לקיים את עצמם בכבוד.

אני מאשים את מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות שבחרו להעלים עין מהזעקה לעזרה של עשרות אלפי ישראלים וכל מה שהם מוכנים להעמיד לרשותם זאת אמירה מקוממת "אין לנו איך לעזור לכם". מחלקות רווחה המדריכות יום יום ושעה שעה את עובדיהן, איך להגיד "לא" "אין לי", "לא יכול לעזור לך".

אני מאשים את העובדים הסוציאלים המתעלמים מהקשיים בהם מצויים המטופלים שלהם רק בגלל שכך הונחו על ידי מנהליהם במחלקות הרווחה ואינם קמים ואומרים "עד כאן, לא יותר".  עובדים סוציאליים כה חלשים שבמקום לקום ולחדש את מאבקם הצודק לקידום מעמדם ושכרם בשיתוף עם המטופלים הם מעדיפים לשתוק ולקוות, אולי יקלו המים.

אני מאשים את מנהיגי מחאת קיץ 2011 שיותר מהכל עסוקים בשנה האחרונה בעצמם. בהקמת מנגנונים שירחיבו ויפארו את שמם במקום לקדם סולידריות חברתית אמיתית, כזו שעושה סדרי עדיפויות בין הדחוף לחשוב. אנשים יקרים שהצליחו לייצר כאן בשנה שעברה שיח חברתי אחר ומאז הם עסוקים בעיקר בלדבר.

אני מאשים את מאות אלפי המוחים של קיץ 2011 וקיץ 2012 שלא קמים ואומרים בצורה ברורה וחד משמעית – נמאס לנו מההתנהלות הפוליטית של המדינה שלנו ואנחנו מתכוונים לקחת את האחריות בידיים שלנו ולשנות את המצב – בקלפי.

אני מאשים את עצמי שלא השכלתי, עד עתה, לעמוד איתן מספיק על עמדותי ולדחוף קדימה את השינוי באקלים הפוליטי שלנו שרק באמצעותו יבוא השינוי החברתי האמיתי. אני מבטיח לנסות יותר.