את סערת הרגשות שאחזה באיש הצנום שנכנס לאחד ממרכזי "ידיד", לא הרגישו המתנדבים והעובדים. הוא התיישב לו בשקט בחדר הקבלה והמתין בסבלנות לתורו. כשהגיע הזמן הוא נכנס לאחד החדרים שם חיכה לו אחד המתנדבים המקצועיים והמסורים של "ידיד" אשר ביקש לבדוק במה ניתן לסייע לו.

"אין לי מה לאכול", הוא אמר, "אין לי כסף לשום דבר, אין טעם להמשיך כך". המתנדב שחווה בשבועות האחרונים עשרות פניות של אזרחים הזועקים לעזרה ומאיימים לפגוע בעצמם החליט לקרוא למנהלת המרכז להתייעצות.  "תשמעי", הוא סיפר לה. "מדובר באדם גרוש שבהסכם הגירושים שלו אותו קבע בית הדין הוא בעצם דן אותו לפת לחם. עם ההכנסות שלו והתשלומים שהוא צריך לעמוד בהם פשוט אין לו שום דרך לחיות".

"בוא תיכנס אליי לחדר", הציעה מנהלת המרכז לאיש הצנום שישב ונדמה היה שהוא כלל אינו מבין את המקום בו הוא נמצא ואת העובדה שלידו נמצאים אנשים שעוזרים לאנשים, קבוצה של עובדים ומתנדבים המבקשים לסייע לו להמשיך את חייו בצורה ראוייה".

יש לו 5 ילדים. מגיל חמש ועד 18. איש עובד, משרה מלאה ויותר, משתכר פחות מהשכר הממוצע אבל יותר משכר המינימום. על פי הסכם הגירושים לא נשאר לו הרבה. איש מבולבל משהו, לא הביא איתו את ההסכם אבל חזר מספר פעמים על כך שבעת הדיון בבית המשפט לא היה איתו עורך דין או מישהו אחר שיוכל להסביר לו על איזה הסכם הוא בעצם חותם. אישתי לא נותנת לי לראות את הילדים הוא המשיך ומלמל כשהוא ככל הנראה מנסה לעורר אמפטיה בקרב מנהלת מרכז הזכויות והמתנדב. באותה נשימה ממש הוא גם פלט כי יש נגדו צו הרחקה מהאישה והילדים. "משהו כאן לא מסתדר", חשבה לעצמה מנהלת מרכז הזכויות. "יש כאן יותר מידי נתונים ועובדות לכאורה שלא מתסתדרים אחד עם השני".

השיחה בחדר לא בישרה טובות. המערכת המשפטית קובעת, במידה רבה של צדק, שעל מזונות ילדים לא מוותרים, לא מקלים ראש ולא מאפשרים להתחמק בצורה קלה כלכך. ובכל זאת, מה עושה אב גרוש שפוטר מעבודתו ואין לו הכנסה קבועה? איך הוא יכול לדאוג גם לתשלום המזונות וגם לנסות ולחיות בעצמו ועוד לא דיברנו על להקים משפחה חדשה.

שלא יהיה לכם ספק. אב צריך לדאוג לילדיו. נקודה. אבל לכל אחד הזכות לקיום בכבוד לא? אז מה קורה כאן? גם הכבוד הולך וגם הקיום. אני בכלל סבור שמול הדרישה הכלכך צודקת של הנשים לקבל בזמן ובמלואם את המזונות המגיעים לילדיהם גם לגברים יש זכות בסיסית להמשיך בחייהם ברמת קיום מינימלית המאפשר לשמור על הכבוד העצמי. אתם יודעים לפעמים זה הדבר היחידי שנשאר לאדם ושלוקחים גם את זה אי אפשר לדעת איך יתפתחו הדברים.

 "ניסיתי להסביר לו שיש לנו קושי לסייע אבל שצריך לנסות להסתכל על התמונה הגדולה ולראות איפה אפשר לסייע לו לממש זכויות שהוא לא מממש כדי שיגדיל את  ההכנסה שלו", סיפרה מנהלת מרכז הזכויות. "אבל אז פתאום הוא פלט את המשפט המצמרר הבא. רגע לא פלט, אמר בצורה מחושבת וקרה. "אז אולי אני ארצח את אישתי?".

 זה היה הרגע שבו התחילה הבהלה האמיתית. ההכרה כי לא מדובר בסתם הצהרה של אדם כועס חלחלה פנימה. באותו רגע הבינה המנהלת כי האדם שלמולה, עולה, לא ותיק מידי, מאתיופיה, יתכן וחושב ברצינות. לא סתם אני מציין את עובדת היותו של האיש עולה מאתיופיה, מן המפורסמות היא כי לגברים מכים המשתייכים לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל יש בעיית התסגלות אמיתית כאשר התא המשפחתי שלהם נשבר. כשגברים מכים מבני הקהילה נכנסים לכלא הנשים נרגעות, אבל אז כשהם יוצאים אין להם לאן ללכת, אז הם חוזרים הביתה והנשים! להן אין ברירה, הן מכניסות חזרה לביתן את הבעל המכה. ומע עושה המדינה? לא הרבה.

 איך מתמודדים עם מצב שכזה, של אדם הזועק לעזרה ובה בעת מאיים לעשות את הדבר הנורא מכל. האם צריך לשלוח אותו לפרוייקט האורות האדומים של הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה, אולי לשלוח אותו ישירות ללשכתה של השרה לקליטת עלייה שתקבל אחריות ותדאג לצרכי הקיום המיידיים והמתמשכים שלו, האם מחלקת הרווחה העירונית מסוגלת לעשות משהו מלבד כמובן להסגירו למשטרה ולבקש להכניסו למעצר הגנתי פן יפגע בעצמו או בגרושתו. ומה על הילדים?

 כשמדברים על מדינת רווחה אמיתית צריך לזכור שמאחורי כל קריאה או איום באלימות, יש בן אדם. איש או אישה שזועקים לעזרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s