תמיד רציתי להיות עיתונאי. לסקר ארועים חדשותיים, לכתוב כתבות תחקיר. רציתי להיות כתב שטח, כתב איזורי כזה שמתרוצץ כל היום ממקום למקום, מביא סקופים. יצא לי להיות דובר. לפעמים זה היה נחמד, הרבה פעמים פחות.  תמיד ניסיתי להכין את הסיפורים לעיתונאים כשהם לעוסים ומוכנים. לעשות בעצמי תחקירים כי אין דרך יותר כפית מזה.

בסוף הצלחתי, לפחות לזמן קצר. אחר כבוד הוזמנתי בחודש נובמבר 1995, כשבועיים לאחר שרצחו לנו ראש ממשלה, לכתוב במה שהתברר כגרסה הגוססת של "דבר" העיתון המיתולוגי של הפועלים, של העובדים יענו. 

זו היתה אחת התקופות היותר יפות בחיי המקצועיים. מוניתי אז לתפקיד כתב המשטרה והחרדים של העיתון בירושלים. היתה זו תקופת הפיגועים הגדולים באוטובוסים, אולמרט היה ראש העיר וסיפק חומרים למכביר, גם החרדים לא טמנו את ידם בצלחת, ואני, שבתפקיד קודם הייתי דובר התנועה הרפורמית מצאתי לעצמי יופי של מקורות בכל מה שקשור לנושאים של דת ומדינה.

איתי היו אז ב"דבר", עיתונאים מעולים כמו אבנר הופשטיין וגיא לשם, העורכים רוביק רוזנטל, צבי גורן ועמית אנטר, כתבים כמו אבשלום קווה ואפריים דוידי ורבים אחרים וטובים. דבר" היה העיתון היומי היחידי בארץ שפרסם מדור קבוע  – הומוגני, שהוקדש לקהילת הלהט"ב ובכלל זה היה עיתון ללא עיתון. חבורה של עיתונאים ותיקים וצעירים שיותר מהכל היה חשוב להם לעשות עיתונות טובה וזאת למרות שלעיתון כבר קראו "דבר ראשון" ובינינו היו כאלה שכל שבוע חשבו שיהיה זה "הדבר האחרון".

היה די ברור שלעיתון אין סיכוי גדול להמשיך ולהתקיים. מספר הקוראים של "דבר" הלך ופחת, מינויים כמעט ולא היו ועיקר המחשבות של ההסתדרות החדשה, בעלת הבית של העיתון, היתה כיצד ניתן למקסם את ערכו של הבנין ששכן במרכז רחוב שינקין ולנסות לכסות ולו במעט, את הפסדיו.

העיתון הפך ללא רלוונטי ודוגמא מצויינת לכך מהווה הסיפור הבא. באחד מימי השישי בחודש מרץ או אפריל 1996 (סילחו לי על הדימנציה), התפוצץ מחבל במלון לורנס שבמזרח ירושלים, היה זה יום שישי רטוב ואנו, כתבי המשטרה בעיר מיהרנו למקום, היו שם עיתונאים מצויינים כמו יעל שטרנהל מגלי צהל, יעקב גלנטי ממעריב ואביב בושינסקי מקול ישראל, וכן. גם אני.

תוך זמן לא רב קיבלנו תמונה ראשונית וחזרנו הביתה, בכל זאת יום שישי, בצפון החל מבצע ענבי זעם והעורך הראשי של דבר, רון בן ישי, נאמן למשנתו הצבאית יצא לחזית כאילו היה הכתב הצבאי של העיתון.

בשעות הצהריים התעוררה סקרנותי. החלטתי לחזור למלון לורנס. המקום היה ריק. כוחות הביטחון עזבו את המקום ופקיד הקבלה הרשה לי לעלות לחדרו של המחבל. "זה בסדר", הוא אמר "ממילא באים לבקר שם כל הזמן וחוץ מזה יש לנו אורחים במלון". עליתי למעלה. החדר נראה בדיוק כפי שנראה חדר אחרי פיצוץ, אך בניגוד למצופה לא היה בכניסה סרט משטרתי המזהיר את המבקרים כי מדובר בזירת פשע. נכנסתי.

הסתובבתי והסתכלתי סביב. הלכתי לכיוון המרפסת ואז ראיתי ליד המיטה, על הרצפה, משהו שנראה כמו מסכת לייטקס בצורה של כף רגל. לרגע לא הבנתי במה מדובר אך תוך מספר שניות הרגשתי מחנק ורצון להקיא, היתה זו מחצית מכף רגלו של המחבל. המשכתי להסתכל. במגירת השידה מצאתי שני כרטיסי אוטובוס וכרטיס רכבת, צילום של דרכון ודפי נייר מקושקשים. בזהירות הכנסתי אותם לתיק ויצאתי בהתרגשות מהמלון לא לפני שפגשתי בכניסה לחדר זוג נאהבים שהפכו אח"כ להיות מושאי סיפור מדהים, אותו תוכלו לקרוא בבלוג שלי או בגליונות הישנים של "דבר ראשון".

השעה היתה קרוב לחמש. צלצלתי לדובר משטרת ירושלים. הוא לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו. הסברתי. אמרתי לו שאשאיר לו את הממצאים אצל השוטר בשער תחנת מגרש הרוסים. השארתי ונסעתי הביתה לכתוב את הסיפור הדי מדהים ששרטט מסלול אפשרי של המחבל שהתגורר מספר ימים במלון בתל אביב, נסע ברכבת לחיפה ובאוטובוס לירושלים. ביום ראשון התפרסם הסיפור. לא ממש בגדול, בעמוד הראשון כי העורך היה עסוק הרבה יותר בענבי זעם אבל בכל זאת. רוב הפרטים היו שם. מספר שעות לאחר מכן הוציאה משטרת ירושלים צו איסור פרסום על הפרשה כולה. המחבל המרוסק שהה אז בבית החולים הדסה ואיש לא ידע את שמו אך היו כאלה שרמזו כי מדובר באחד מן המבוקשים ביותר על ידי השב"כ.

יום או יומיים לאחר מכן פגשתי שוב את חברי לתא כתבי המשטרה. הפעם היה זה באחד מאולמות בית משפט השלום הנמצא במגרש הרוסים, בסמוך לתחנת המשטרה. על הפרק. בקשת גלי צהל מעריב וקול ישראל לבטל את צו איסור הפרסום. הטענה, יש מידע שהתפרסם בעיתונות הזרה בחו,ל וחוץ מזה "גם בדבר פרסמו את המידע".

בדיון הציג נציג השב"כ "מידע חסוי" לשופטת. נדמה היה כי כמו בכל הפעמים הקודמות ובטח הפעמים הבאות, המיצג עובד. השופטת עמדה לפרסם את החלטתה להשאיר על כנו את צו איסור הפרסום, ואז קם אחד מן הכתבים והראה לה את גליון העיתון "דבר ראשון" בו פורסמו כל הפרטים. השופטת הביטה על העיתון ואמרה את המשפט האלמותי הבא "מכיון שממילא אף אחד לא קורא את "דבר", איני רואה בעייה בכך שהמידע פורסם בו. אם זה יפורסם בידיעות או מעריב, בקול ישראל או בגל"צ, הנזק יהיה גדול שבעתיים".

כך במשפט אחד, קברה השופטת, את העיתון שהיה במשך עשרות שנים מקור של דמוקרטיה ומידע, גם אם נחשב לשופר מפלגת העבודה. אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כמי שבמשך שבועות ארוכים, בכל יום חמישי ושיש נסעתי למאה שערים לרכוש את מיטב העיתונות החרדית כדי שאוכל לדווח על הגיגיה לקהל החילוני של דבר, כמי שרץ לשטח אחרי כל ביפר משטרתי הרגשתי כאילו מישהו דפק בפטיש על ראשי.

"דבר ראשון" המשיך להתקיים עוד כשנה וקצת אחרי ש"דבר" המיתולוגי נסגר. הנסיונות להצילו נכשלו וזמן קצר לפני הבחירות שהעלו את בנימין נתניהו לשלטון נסגר העיתון, לא לפני שהיה הראשון שפרסם את סיסמת הבחירות המנצחת של נתניהו באותם ימים "ביבי טוב ליהודים", אך כיון שקוראי העיתון היו כה מעטים, נשאר גם הסקופ הזה מאחור.

אבנר הופשטיין עבר גלגולים עד שהגיע לערוץ 10 משם פוטר לאחר פרשת אדלסון, רוביק רוזנטל עבר למעריב, גיא לשם להארץ ואחרים, כל אחד ניסה למצוא את מקומו. גם אני מצאתי אבל עד היום אני מסתכל על כל נושא בו אני מטפל, גם בעיניים של עיתונאי, מנסה לחשוב, גם אם אני כועס על עבודה עיתונאית ירודה ושטחית, על החשיבות שבשמירה על העיתונאים ומקום עבודתם.

יתכן ומעריב יהפוך למדיה דיגיטלית ולא מודפסת אבל ברור לי שלכתוב הם חייבים, העיתונאים. הם לא יכולים להשאיר אותנו, הציבור, בלי הידע, בלי המקצוענות, בלי השליחות שבהבאת המידע הנכון לציבור הישראלי ולא משנה בכמה קוראים מדובר. הידע, הפרשנות, האכפתיות – הם מורשת שאיננו יכולים בלעדיה.

מוקדש בהערכה גדולה לעיתונאים הנהדרים שבעיתונות הכתובה

 

  

2 תגובות בנושא “למה מעריב? בגלל "דבר"

  1. איפה אפשר לקרוא על אותם "זוג נאהבים שהפכו אח"כ להיות מושאי סיפור מדהים, אותו תוכלו לקרוא בבלוג שלי או בגליונות הישנים של "דבר ראשון"." ??????
    אין שום רמז, איפה לחפש !!

    אהבתי

  2. ודרך, אגב, אני זוכר את הסיפור על השופטת שאמרה שאף אחד לא קורא דבר.
    סיפור אדיר, שמראה שיש גם הגיון במערכת המשפט…..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s