הבריון השכונתי. אין לי מילה אחרת לתאר את התנהלות ממשלת ישראל ובמיוחד זו של החשב הכללי ומשרד המשפטים כלפי הארגונים החברתיים והעמותות הפועלות בחללים אותם הזניחה ומזניחה הממשלה כבר שנים.
לפני כמה ימים התבשרנו כי שני הגופים שאמורים לשמור לכאורה, על הקופה הציבורית ועל שלטון החוק החליטו כי בקרוב הם יתנו את מתן התמיכות לעמותות וארגוני החברה האזרחית בביקורת על גובה שכר המנכלי"ם באותם גופים.
על פניו מדובר ברעיון מצויין – פיקוח על שכר הבכירים. רק שהפקידים הצבועים והפולטיקאים מלחכי הפינכה של החברות העסקיות הגדולות כלל לא חשבו שבאותה הזדמנות כדאי אולי לנצל את ההזדמנות ולהגביל גם את שכר הבכירים בחברות עסקיות המבקשות לעשות עסקים עם המדינה. לזכות במכרזים לאספקת שירותים ומוצרים שונים. שם מבחינת החשב הכללי ואנשי משרד המשפטים – השכר יכול להרקיע שחקים – הכל מותר – כי אנחנו נמצאים בשוק תחרותי ופתוח ואסור לפגוע בזכות המנכ"ל להרויח כמה שההנהלה שלו רוצה לתת לו.
ועוד הוסיפו חטא על פשע אנשי המשרדים הממשלתיים – הם למשל לא הודיעו שמלכרי"ם נוספים המקבלים כספים, כאלה ואחרים מהממשלה, יצטרכו גם הם לעמוד במבחני שכר הבכירים – כך למשל לא ידרשו קופות החולים, בתי החולים ושאר גופים שכבר מזמן צריך לבדוק מדוע הם נקראים מוסדות ללא כוונת רווח, להפחית את שכר הבכירים שבהם כתנאי לקבלת תקציבים ממשלתיים ממשרד החינוך, המועצה להשכלה גבוהה או משרד הבריאות. צביעות כבר אמרנו?
בממשלה שלנו שכחו כנראה שהקופה הציבורית, הכסף שמחלקים – הוא אותו כסף בדיוק – זה לא משנה אם הוא מחולק כתמיכות לארגונים ועמותות הפועלים לטובת החברה הישראלית בשם הממשלה או אם מדובר בתקציבי עתק לרכישת טלפונים סלולריים לעובדי השירות הציבורי, לרכישת מדים לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון או אפילו שרותי חינוך, רווחה תקשורת או הקמת תשתיות – כבישים, רכבות ותחבורה ציבורית.
ובגלל שמדובר באותו כסף בדיוק, באותה קופה ממש – יש להחיל את מבחני השכר על כל הנהנים ממנה וזה בכלל לא משנה מהו המנגנון באמצעותו הם מקבלים את הכסף. הרעיון שעמותות ציבוריות צריכות להפגין איפוק הרבה יותר גדול ובאותה נשימה ממש לעמוד בסטנדרטים מקצועיים כאילו היו חברה פרטית ואילו חברות המתמודדות על מכרזים ממשלתיים בעשרות ומאות מליוני שקלים אינן חייבות לעמוד באותם סטנדרטים של שכר בכירים, הוא מעוות ובעיקר קרוב הרבה יותר לשחיתות מאשר שכר הבכירים בעמותות. למה? כי בסופו של דבר הפקידים הבכירים הולכים לעבוד בחברות המסחריות של שכר הבכירים שלהם הם שומרים בעת היותם פקידי ציבור.
הממשלה שלנו, הבריון השכונתי שמחליט למי להטפל ובמי להפליא את מכותיו חייבת לקבוע בחקיקה שחברות שהמנהלים שלהם משתכרים מעל לסכום מסויים, או שהפער בין השכר של המנהלים לשכר הנמוך ביותר בחברה גבוה מסכום מסויים, פשוט לא יוכלו לעבוד עם המדינה. החברות הללו לא יוכלו לגשת למכרזים של המדינה במסגרת חוק הההסדרים. הם לא יוכלו להגיש בקשות ומכרזים של חברות ממשלתיות, הם לא יוכלו לגשת למכרזים של בנק ישראל. ויותר מזה. לא רק החברות. גם הבעלים שלהם לא יוכלו לגשת באמצעות חברות אחרות שלהם. בקיצור. פשוט לסגור את הברז הממשלתי.
תארו לכם שחברת סלולר לא תוכל להתקשר בהסכם עם הממשלה להספק לעובדי השירות הציבורי מכשירי טלפון סלולריים. תארו לכם שחברת מחשבים גדולה לא תוכל יותר לספק תוכנות ומערכות הפעלה. שחברת מחשבים אחרת לא תוכל לספק מחשבים וחומרה. שאותן חברות לא יוכלו לעבוד עם חברת החשמל, או התעשייה האוירית. שלא יוכלו לבנות עבור משרד הביטחון או משרד התשתיות הלאומיות.
איך עושים את זה? מתקנים כמה חוקים. למשל חוק חובת המכרזים. הצעת חוק כזו הוכנה על ידי עמותת "ידיד" ותונח על שולחן הכנסת עם כינונה מחדש. ממשלה הוגנת שמדברת על משילות, שקיפות, שוויוניות וצמצום פערים חברתיים וכלכליים לא יכולה לפעול אחרת.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 
תגובה אחת בנושא “ממשלת ישראל – הבריון השכונתי”