מתנגדי ההפרטה ומיקור החוץ, היו מאושרים השבוע. ההתעללות הבלתי נתפסת ובלתי מתקבלת על הדעת שהתגלתה בבית החולים לחולי נפש "נוה יעקב" בפתח תקווה, אישרה, לכאורה, את מה שהם טוענים כבר שנים: ברגע שמפריטים איכות השירות נפגעת והפיקוח הממשלתי אינו יכול להתמודד עם התרגילים שעושים היזמים הפרטיים כדי להסתיר מעשי עושק, שחיתות והתעללות.
העובדה שנוה יעקב פעל תחת פיקוח של משרד הבריאות, לא שינה דבר ללוחמים בהפרטה. גם לא העובדה שבמשך שנה – ארגון חברתי בולט וחבר כנסת בולט לא פחות התריעו והתריעו – פה בעצם כבר לא מדובר סתם בפיקוח שוטף. פה ככל הנראה מדובר בפעילות לא ממש יעילה ולא ממש מקצועית של המשרד הממשלתי. משרד הבריאות.
בשבוע שעבר נחשפה ערוותו של הפיקוח הממשלתי. זה בכלל לא חשוב אם הגוף המפוקח הוא פרטי, חצי פרטי, במיקור חוץ או אפילו גוף ממשלתי. הפיקוח כשל. נכשל, התרסק. ומה שצריך לעשות כרגע זה לנסות להבין למה, והאם ניתן בכלל לשנות את המצב.
עובדה ידועה היא שהמדינה לא ממש אוהבת לפקח. קודם כל כי זה דורש מהפקידים לעבוד. לקום ולצאת לשטח. לתת אפילו דין וחשבון על הפיקוח שלהם. האם נראה לכם הגיוני שפקיד במשרד התחבורה יפקח על חברו לעבודה שאחראי על ביצוע פרוייקט כבישים? זה כמו במשטרה, יד רוחצת יד, הקביעות היא החשובה ושהציבור ילך לעזעזל. האם באמת פקידי ממשלה יכולים לפקח על החברים שלהם?
הממשלה שלנו כלכך לא אוהבת לפקח עד שבמקרים מסויימים היא אפילו מפריטה את הפיקוח, כך למשל משלם משרד התחבורה בארבע השנים האחרונות כ- 40 מליון ש"ח לשנה לחברה פרטית שתעשה פיקוח על זכייניות התחבורה הציבורית. לפני כחודש וחצי ביקשו במשרד להאריך את ההתקשרות ולהעמיד לרשות החברה עוד 40 מליון ש"ח. האם אתם הרגשתם שיש פיקוח אמיתי על התנהלות הרכבת הקלה בירושלים? על התחבורה הציבורית בדרום, על רכבת ישראל?
צריך לחזור לעובדים. בואו תנסו את התיזה הבאה שלי. מתנגדי ההפרטה אומרים שהמסלול להפרטה די ברור, זה מתחיל כשהאוצר מייבש את הגוף הממשלתי האמון על מתן השירות לאזרח, אח"כ בא האוצר ואומר שהגוף אינו יעיל ולכן צריך להוציא את הפעילות שלו למיקור חוץ או להפריט אותה ואז יוצאים לפיילוט או פשוט מפריטים. מי נפגע בינתיים? אנחנו כמובן. הציבור הישראלי.
בשלב הזה נכנסת מגיע השלב השני לפי התיזה שלי. הפקידים שלקחו להם את העבודה ועכשיו הם צריכים לפקח על פרוייקט או שירות שפעם היה שלהם, כולל השעות הנוספות, הכיבודים וכל השאר, מחליטים לעשות הכל כדי להוכיח שהאוצר דפק את האזרחים. שהכסף אינו חזות הכל ושדווקא מקצוענים כמוהם צריכים לחזור ולקבל את האחריות לביצוע, לא רק לפיקוח.
מה עושים? פשוט. ממסמסים את הפיקוח. הרי את המפקחים לא ממש יאשימו, לא יטילו עליהם אחריות אמיתית, המפקחים גם תמיד יכולים להגיד שאין מספיק כח אדם לפיקוח ושהם לא מקצוענים בפיקוח. בפועל, הפיקוח לא קיים, כמעט ולא קיים, בטח שלא עושה את עבודתו כמו שהוא צריך. התוצאה? פשוטה – בסוף זה מתפוצץ ברעש גדול. שחיתות, רמאות, הונאה, התנכלות – רק תגידו מה וזה שם. והפתרון? להחזיר את הפעילות לממשלה – כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות מה שהיא לא אמורה לעשות ולהמשיך לא לפקח על מה שהיא עושה – כי "זה לא התפקיד שלה".
ומי סובל שוב? אנחנו. הציבור הישראלי שההורים, הילדים, האחים והאחיות צריכים את השירותים הציבוריים הללו ברמה הכי גבוהה.
אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם – העובדה שיפעילו, בקרוב, את נוה יעקב באמצעות עובדי משרד הבריאות, לא מחייבת שהשירות יהיה טוב יותר. נהפוך הוא.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 