עד לפני שבועיים לא חשבתי שסוכרת זה דבר כלכך רציני. לא ממש קלטתי את ההשלכות שיש למחלה המעצבנת הזו על כל מיני תפקודי גוף. התחלתי לקבל תרופות, לשנות בבת אחת את התזונה, לקרוא הרבה ולקבל המון עצות – חלק גדול מהן סותר חלק אחר. אבל זה בסדר. מתרגלים לחיות אחרת, מחדש. במידה מסויימת זו אפילו די הקלה כי עכשיו הדיאטה חייבת להתבצע כמו שצריך, אין יותר אפשרות לעבוד על עצמי בעיניים ולהגיד שאפשר ביום אחד לאכול משהו שאפצה עליו ביום אחר. פשוט לא.

בשבועיים האחרונים התרגלתי לבשל יותר בבית. לצאת עם צידנית מקוררת לעבודה. לחלק את היום לקופסאות קטנות של אוכל, 3 ארוחות גדולות, 3 ארוחות ביניים, כדורים וכמובן דקירות לבדיקת רמת הסוכר. נדמה לי שהתרגלתי לזה יחסית די מהר.

אבל לאבד את הראייה, לזה לא התרגלתי בכלל. אחד הדברים הראשונים שעשה הרופא שלי היה לשלוח אותי לבדיקת עיניים. רגליים זה חשוב, הבטן גם, אבל העיניים לא פחות. אולי יותר. הלכתי. הבדיקה לא ערכה יותר מידי זמן. כנראה שהעיניים לא נפגעו אמר הרופא, נראה בהמשך "אז תסביר לי" ביקשתי "למה איבדתי את הפוקוס. למה אני בקושי מצליח לקרוא, ולכתוב אני מצליח רק כי אני זוכר איפה האותיות נמצאות על המקלדת".

"זה די פשוט", הוא ניסה להסביר, "השינויים בערכי הסוכר משנות את זוית הראייה של העיניים שלך. זה ילך ויבוא עד שתהייה מאוזן, אם כמובן, אין פגיעה יותר חמורה." "איזה כיף" חשבתי לעצמי "אם אין פגיעה חמורה אז אני בינתיים סתם לא רואה".

ניסיתי לחשוב בימים האחרונים מה יותר גרוע לאבד רגל או יד לא להיות מסוגל לדבר או לצאת מהבית או לאבד את הראייה. אם פחדתי כשתוצאות בדיקת הסוכרת שלי הגיעו בפעם הראשונה, הרי שבסוף השבוע האחרון, אחרי כל הבדיקות והמפגשים עם רופאים ואחיות מומחים ושאינם מומחים, המאבק לראות בצורה ממוקדת והעובדה שהוא לא ממש הצליח – הפחידה אותי אפילו יותר. מן חוסר אונים שכזה. הרגשה של איבוד שליטה טוטאלי. אולי בכלל מדובר בעונש שאני מקבל על משהו שעשיתי פעם?

בין הרופאים והטיפולים השבוע היו גם הפריימריז בעבודה. רציתי לסייע. החלטתי לעזור בהבאת אנשים לקלפי. ביקשו ממני לעזור להביא זוג קשישים משכונת פסגת זאב. סוף העולם צפונה. 15 ק"מ לכל כיוון – אבל איזה מרחק זה  בטח בשעות הצהריים. פגשתי זוג נפלא, הוא כבר 40 שנה במפלגת העבודה. מאד מרוצה מזה שיהיו ברשימה החדשה אנשים צעירים.

"אבל", הוא אמר לי כמה דקות אחרי שהתיישב לידי "למה אנחנו צריכים לנסוע למרכז ירושלים בפקקים הנוראיים האלה במקום שיפתחו לנו קלפי במתנ"ס, כמו שהיו עושים תמיד". "שאלה טובה" חשבתי לעצמי ולא הבנתי מה בדיוק אמרתי עד אשר נתקענו בפקק הבלתי נסבל בדרך למרכז העיר".

"תגיד", שאלתי אותו "יש עוד הרבה חברי מפלגה כמוך בפסגת זאב?" "כמובן", הוא ענה. "די הרבה. איך בדיוק הם רוצים שנבוא להצביע שהם עושים רק מקום אחד לעיר כלכך גדולה". כמעט שלוש וחצי שעות לקח הסיבוב הזה של להביא 2 מצביעים לקלפי ולהחזיר אותם הביתה. מתנדבים אחרים החליפו חוויות דומות.

אחרי הסיבוב גם אני הלכתי להצביע, בקלפי היחידה בעיר הגדולה בארץ. לא גני התערוכה, לא מקום רחב ומוסדר, מועדון של ויצו שהוסב לקלפי ברחוב קטן בלי חנייה, בלי תאורה ויותר מכל – לא נגיש לנכים – כן כן לנכים. כששאלתי את השומר איך נכים יכולים לעבור את מכשול המדרגות הוא ענה לי ביובש "נשתדל לסחוב אותם למעלה".

בלילה, כשהודיעו על אחוז המצביעים בפריימריז, אמרתי לעצמי שדמוקרטיה אמיתית זו לא היתה. אין לי ספק שלמפלגת העבודה הצטרפו המון אזרחים חדשים, המון צעירים. אבל העובדה שאחוז המצביעים לא היה גדול יותר מזה שבפעם הקודמת מוכיח שהותיקים לא הגיעו להצביע – הם פשוט לא יכלו, לא היה להם איך. גם העובדה שבעיר הבירה של ישראל היתה רק קלפי אחת וגם היא לא נגישה ולא מסוגלת לקלוט בצורה נוחה את אלפי המצביעים הפוטנציאליים גם היא לא מעידה על רצון אמיתי לאפשר לכל המתפקדים להצביע.

אולי אני טועה, אולי הראייה המוחלשת שלי גרמה לי שלא לראות טוב את המצב. אבל מה עם כל האחרים שהרגישו בדיוק כמוני?

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s