לפני מספר ימים פרסמה המחלקה המשפטית של "ידיד" שורה של סיפורי הצלחה אשר רובם ככולם נוגעים לשמירה על זכויותיהם של עובדים מוחלשים במשק הישראלי. קריאה מעמיקה של הסיפורים לא יכלה שלא להשאיר בפה טעם של גועל והתמרמרות על המעסיקים ששילמו לעובדיהם את המגיע להם רק לאחר פניות חוזרות ונשנות, איומים משפטיים ולעיתים אף הגשה של תביעה לבית המשפט.

אבל יותר מאלו תחושת הגועל שהפכה לכעס היתה פשוט כי התברר שמי שגורם למעסיקים להתעמר כך בעובדיהם הוא הגוף המזמין מהם את העבודה. המעסיק האמיתי אך הסמוי מהעין. הממשלה.

אם נצרף לכך את העובדה שרק בקיץ האחרון אישרה ממשלת ישראל, הקודמת, את חוק הגברת האכיפה, המיועד למנוע מחברות כח אדם וקבלנים שונים לפגוע בשכר ובתנאי העובדים שלהם ואת העובדה כי הממשלה היא היא המעסיק הגדול ביותר במשק של אותם חברות כח אדם הרי שהתשובה ברורה. ממשלת ישראל ממשיכה לעבור על חוק ביד גסה ובזרוע נטוייה.

הקומבינה די פשוטה. הממשלה מפרסמת מכרזי הפסד. אין כל ספק שמדובר במכרזי הפסד. לכאורה יבואו אנשי האוצר ויראו כי מדובר במכרזים רווחיים אבל האמת היא פשוטה אם מביאים בחשבון שהמכרזים חייבים לכלול תשלומים כמו דמי פיטורים במקרה של אי חידוש המכרז או סעיפים אחרים, הרי שהם לא מופיעים במכרזים. האם זה גורם לחברות שלא לגשת למכרזים? האם זה גורם להם להתאגד ולהודיע לממשלה כי בדרך זו של מכרז אף אחת מהחברות לא מתכוונות לגשת אליו? כמובן שלא. מדוע? כי תמיד יהיו אלו שלא יסכימו ללכת עם הקבוצה כולה כדי לשנות את המצב.

ומה עושות חברות כח האדם? הן ניגשות למכרזים, מתחרות כדי לקבל אותן ואז עושות שני דברים. מתחילות לפגוע באופן שיטתי ומתוכנן בזכויות העובדים שלהם ובמקביל מזילות כמויות אדירות של דמעות תנין על התנהלותה הנפשעת של הממשלה ש"מכריחה" אותן לחתום על הסכמים במחירי הפסד.

הגיע הזמן שהדברים יאמרו בצורה חדה וברורה. היחידים שמפסידים הם העובדים. החברות מרוויחות הון עתק. הממשלה חוסכת כסף גדול והיחידים שמוצאים את עצמם נפגעים הם העובדים. השיטות מתוחכמות ביותר. שינויי שם חברה כדי להתחמק מתשלום, הודעה על העברה למקום עבודה אחר אך מבלי לבצע את ההעברה בפועל ואז להודיע לעובד כי "עקב אי התייצבותו במקום העבודה החדש הרי שרואים אותו כמתפטר שאינו זכאי לפיצוי" ועוד פטנטים וקומבינות שונות.

חדשות לבקרים אנחנו שומעים וקוראים על איגוד חברות זה או אחר המלין על התנהלות הממשלה. זו מצידה מגייסת את טובי המוחות המשפטיים שלה רק כדי להוכיח שהבעייה נעוצה בתאוות הבצע של החברות הקבלניות ותו לא. האמת כמובן משותפת לשני הגופים הללו. מעסיק א' ומעסיק ב'. הפתרון קיים. לא בחוק הגברת האכיפה, בהחלטה מודעת של החברות הקבלניות לטרפד כל מכרז של הממשלה עד שהוא יכיל את כל המרכיבים הנוגעים לזכויות העובדים וכן שולי רווח סבירים. עד אז ידעו בעלי החברות, האחריות עליכם לא משנה כמה דמעות תנין תמטירו עלינו.

סיפורי ההצלחה של "ידיד" הזכירו לי סדרה של דיונים שהתקיימו לפני כשנה בכנסת בנסיון לחוקק חוק שיחייב כל מעסיק במשק שיש לו 50 עובדים ויותר, לפרסם בצורה בולטת את סעיפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. הצעת החוק שנכתבה על ידי "ידיד" בשיתוף עם נציבות שיוויון הזדמנויות בעבודה במשרד התמ"ת וזכתה לתמיכת המשרד נתקלה בחומה בצורה מצד מעסיק אחד שקבע שבחצריו אין שום צורך לפרסם כי הוא מעסיק רק לפי החוק – היו אלה נציגי נציבות שירות המדינה. בעת הדיון לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אם לצעוק או אפילו לדפוק על השולחן בכעס. אולי הייתי צריך להגיר דמעות תנין.

 

תגובה אחת בנושא “הקומבינה הממשלתית ודמעות התנין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s