תחזירו לי את המדינה שלי

חוק המשילות והמסונפים אליו לא עושים כיף לגור כאן יותר. החודשים האחרונים של הפוליטיקה החדשה מלאי שינאה ומרחיבי שסעים בחברה הישראלית. אתמול הייתי ברהט לרגל חג הרמאדן ושמעתי ברדיו את הדיונים על החוק. פשוט נחנקתי מבפנים, הרגשתי פחד משתק מהלא נודע ממה שיכול לקרות הלאה . אח"כ ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה הרגשתי כך. זה היה בנובמבר 1995 בלילה בו רצחו את ראש הממשלה שלי.

מדברים על הדרת נשים, על הדרת מזרחיים, הדרת עולים מרוסיה ומאתיופיה, הדרה, מילה אחרת לשינאה. אבל בעשור האחרון מה שאנחנו עושים כאן כולנו, זה פשוט לטפח את השינאה ואת האלימות כל אחד כנגד מי שהוא פשוט לא אוהב.

חוק המשילות (כמושג גורף לכלל החוקים שעברו אתמול והעוסקים במידת הדמוקרטיה של מדינת ישראל) הוא המשך ישיר של שנאת הערבים של אוהדי בית"ר ירושלים, הוא הממשיך של שנאת המזרחיים את העולים מרוסיה ואת של הרוסים כלפי העולים מאתיופיה.

חוק המשילות הוא בעצם חוק המיעוטים. הוא החוק המנסה, בכח, בעריצות דיקטטורית לקבוע שמדינת ישראל לעולם לא תהייה מדינה שוויונית לכלל אזרחיה. זהו חוק שמחזיר למדינת ישראל מושגים פשיסטים שחשבנו שכבר נעלמו מן העולם.

ח"כ הכנסת ושרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, אחת מהמורות הראשונות לאזרחות והבוסית שלי לשעבר לימדה אותי, חזור ולמוד כי המאפיין המרכזי של חברה דמוקרטית הוא במחוייבות הרוב לשמור על זכויותיו של המעוט.

נדמה כי מציעי החוקים שעברו אתמול בקריאה ראשונה, לא למדו את השעור הבסיסי הזה שבדמוקרטיה או שהם בוחרים להתעלם ממנו פשוט כי בשלב זה של חייהם הפוליטיים הם יכולים.

מאתמול אני מסתובב בלי מצב רוח. יותר נכון עם מצב רוח רע. תקציב המדינה לא עשה לי את זה, הגזירות הכלכליות גם הן לא. אתמול לרגע אחד חשתי ששינוי יכול להיות לאחר דיון שקיימתי עם פעילים חברתיים מהעיר רהט, בנושא תהליך השלום. זה היה מופלא לשמוע על הויתורים שהם מוכנים לעשות תמורת שלום אמיתי.

ואז באה ההצבעה בכנסת. ושלא תבינו אותי לא נכון. יש לי הרבה טענות לפוליטיקאים המייצגים קבוצות מעוט מקופחות. אני סבור שחלק מהאסטרטגיה שלהם היא לשמור על הקיפוח, על החוסר בשוויון זכויות. אחרת הם מאבדים את הבסיס לקיום הפוליטי שלהם.

אבל כל אלה לא יכולים להצדיק את מה שמתרחש כאן בממשלה הזו. היו אתמול כמה צדיקים בסדום. יו"ר כנסת לשעבר שאי אפשר לחשוד במשנה הערכית והאידיאולוגית שלו, חברת כנסת חדשה ממפלגה שעלתה ופרצה שהושפלה על כך שהעיזה להרים ראש ולהגיד שהמלך הוא עירום.  אבל זה לא מספיק.

הם לא מבינים שם, הפוליטיקאים החדשים והישנים, שיש דברים שלא עושים? שיש דברים שאי אפשר לבוא ולהגיד שעושים אותם כי במדינות אחרות הם גם קיימים? מתי תבינו שאנחנו לא מדינה אחרת. אנחנו לא נמצאים באירופה, ולא ביבשת אוסטרליה או ניוזילנד. אנחנו לא חיים במדינה שלא צריכה צבא ושכותרות העיתונות אצלינו עוסקות, ברוב ימות השנה בתחרות הפרה המניבה ביותר.

הפוליטיקאים שלנו לא מסוגלים להסתכל שני צעדים קדימה, להבין את הנזק העצום שהם עושים לנו. לא להם. לנו. כי בסוף אנחנו נתקומם. ונפעל ונצביע ונהפוך למעוט את כל מי שמנסה להפוך אותנו עכשיו לשקופים.

מאתמול התחלתי לפחד, מאתמול הרבה פחות כיף לי לחיות פה. אבל זו המדינה שלי. אז מה עושים? משנים.