יצאתי לטייל עם הכלב. בקצה של הפארק, ממש מתחת לבית חבורה של ילדות משתוללות, כמעט כמו כל ערב בפארק הסגור על שם אופירה נבון, אשתו המנוחה של הנשיא החמישי של ישראל. יולי (הכלב) ואני עשינו סיבוב. הוא גם עשה את מה שצריך. בסוף, בפנייה האחרונה פגשנו בחמש הנערות. האמת היא שקשה לקרוא לילדות בנות לא יותר מ- 14 נערות. "תיזהר עם הכלב", אמרה אחת מהן. "יש כאן המון וודקה שלא ישתה" והצביעה על הרצפה, בין הסלעים שם שכבו להם בערבוביה שקיות של חטיפים, בקבוקי משקה מוגז, משקאות אנרגיה ושני בקבוקי וודקה.
עמדתי שם מספר דקות בעוד יולי מרחרח לו בתענוג את שקיות החטיפים ומקבל ליטופים מהנערות שהיה די ברור שהן שתויות לגמרי. " למה וודקה", שאלתי די בתמימות. "זה כיף", ענתה אחת מהן. "וחוץ מזה חופש". "מה אכפת לך", שאלה השנייה. "שיהיה לך חג שמח", אמרה השלישית וסימנה לי לעזוב את המקום בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים.
בעוד אני עומד ומשתהה כאשר אני מנצל את העובדה שיולי היה עסוק ברחרוח השטח החליטה החבורה להצטלם יחד כדי, כך אני מניח, להעלות את התמונות לפייסבוק שלהן. (ברשותכם, על לבושן לא ארחיב את הדיבור). ריח הוודקה נדף מהן למרחוק. וגם עתה כשאני יושב בסלון וכותב, החלונות סגורים אבל הקולות והצעקות נשמעים למרחוק.
בדרך הביתה ניסיתי לחשוב מה בדיוק אני יכול לעשות בשלב הזה. למי אפשר לקרוא, להתלונן, למנוע את מה שיכול להיות הקבוצה הבאה של ילדות/נערות שעוד נקרא עליהן בעיתון בהקשר של זמר מפורסם או אבא שלו. ואולי לא. אולי הן בנות טובים שזה פשוט חלק מהבילוי הרגיל שלהם. ושל אחרות ואחרים.
נזכרתי בתכנית הקיץ של משרד החינוך. תכנית שאני בהחלט מסיר בפני שרי החינוך האוצר והרווחה את הכובע על שהחליטו עליה. אולי, אפשר יהיה להקדיש חלקים, לא קטנים ממנה, כמו גם בשעות חינוך במערכת הלימודים הרגילה.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 