להיות שמן בישראל 2013

לפני מספר ימים התפרסם סיפורו של ילד שמן וההדרה החברתית שהוא עובר בבית הספר. וברשתות החברתיות. בכלל היום ממש קל לפגוע במישהו. לא צריך לצאת מהבית. מספיק לכתוב בפייס. לצייצ משהו. אולי להעלות תמונה, אפילו כזו שעברה עיבוד בפוטושופ. נעים זה לא. לילדים בטח שלא. אפילו למבוגרים.  זה נכון, יש שמנים שממש טוב להם עם עצמם. אבל יש לא מעט כאלה שלא. כאלה שלא רוצים לצאת מהבית. שלא הולכים לבלות, שלא קושרים קשרים חברתיים. כאלה שהבטחון העצמי שלהם בקרשים, רק בגלל שהם שמנים.

לפני שנה וחצי התחלתי לכתוב את יומנו של איש שמן. מאז הורדתי כעשרים ושניים ק"ג. לא מספיק יש בערך כמספר הזה להוריד. בשבועות הראשונים לכתיבת היומן הדיגיטלי כתבתי על הדרה של שמנים בחברה הישראלית. על כך שאין מספיק חנויות בגדים. שצריך ללכת לרכוש אותם בחנויות של קיבוצים או חרדים. שאין התייחסות מספקת בבתי הקפה, בריהוט שעליו מבקשים שאנשים שמנים יישבו. באולמות קולנוע ותיאטרון. שיש בעייה של נגישות לשרותים במקומות ציבוריים ועוד מגבלות וחסמים שבאים ואומרים "נו טוב, החלטת להיות שמן. תסבול".

והזמן עבר. והיו דברים יותר חשובים לכתוב עליהם אבל לאחרונה המצב השתנה. מצדיק לכתוב שוב. להתחיל לפחות. להיות שמן זו מחלה. מחלה קשה. מחלה מסוכנת. אבל יותר משהיא קשה כמחלה פיזית היא קשה כמחלה חברתית. כזו שמתייגת גברים ונשים ושמה אותם במקום שנחשב בעיני חלקים רבים של החברה הישראלית כלא תקינים. כלא נורמליים.

כי מה אומרים למישהו שלא פגש אותך הרבה שנים ופתאום יום אחד הוא אומר לך ברחוב, לפני המון רב, "לא גדלת קצת?", או למישהו אחר ששואל אותך אם העובדה שהפנים שלך גדולות זה בגלל שהם נפוחות מסטרואידים.

ומה אתה עושה שמישהו מחליט לקחת תמונה שלך, לעוות אותה קצת ולכתוב "הינה אחד שבלע את משה דץ". ואז להריץ אותה בדחקות בסטטוסים מצייצים.

יש כאלה שצוחקים ועוברים הלאה. יש כאלה שצוחקים עד שהם מגיעים הביתה ואז הם חושבים מה הם בדיוק עשו לא בסדר.

ממשלת ישראל הכריזה בקול גדול לפני כחצי שנה על מלחמה בהשמנה. ומה? האם היא הכניסה לפיקוח מוצרי מזון בריאים והורידה את המחיר שלהם כך שגם ילדים ממשפחות מעוטות הכנסה יוכלו להרשות לעצמם מזון בריא? כמובן שלא. זה ממש לא על סדר היום? האם הכנסת הכניסה סוף סוף מזון בריא למזנונים? כמובן שלא. היא מתיימרת לספק מידי פעם מנה טבעונית (חתיכות סויה השוחות בשמן) אבל באופן מעשי – האוכל פשוט צף בשמן. ירקות טריים באיכות גבוהה פשוט אין. פתרונות תזונה לחולי סוכרת כמובן שאין וזו רק דוגמא אחת.

ומה אחרים עושים? במקסיקו החליטו להלחם בהשמנה על ידי הטלת מס על משקאות מסוכרים. גם אצלינו הגיע הזמן לעשות את זה. אפשר לעשות המון דברים ברמה המעשית. הבעייה הגדולה היא ההתייחסות החברתית. הזלזול בילדים. הקלות הבלתי נסבלת של הפגיעה באמצעות הרשתות החברתיות. הנזק גדול. לא חושב שמישהו יכול להבין עד כמה. מדוע? מכיון שהדברים שעולים לרשת נשארים שם לעולם. גם אם המקור יבין שמה שהוא כתב או צילם, או עיצב או עיוות, הוא מיותר ולא מוסרי והוא הסיר אותו הרי שהרשת היא וירלית. הדברים נשארים לתמיד. וכך גם הנזק.

להיות שמן בישראל של 2014 זה לא דבר קל. הזדמנויות תעסוקתיות מועטות יחסית לאחרים שאינם סובלים מעודף משקל. חסמים שונים בתפקוד היומיומי הם דבר שבשגרה אבל יותר מכל מזעזע לשמוע את הילדים השמנים המספרים על הסבל שהם עוברים במסגרת יום הלימודים ובעיקר לאחריו בעת שילדים אחרים, בני גילם יושבים מול המחשב וקורעים אותם לגזרים.

היחס לשמנים בחברה הישראלית הוא גזענות לשמה. הוא הדבר שצריך להפחיד כל אחד מאיתנו כי אנחנו צריכים לזכור שגם מי שהיה רזה כשהיה ילד יכול להיות שמן כשהוא גדל.

יומנו של איש שמן חוזר. כדי לנסות ולהגן, קצת, על הילדים ושאר הישראלים שמבחינתם להיות שמן זו צורת חיים שלא ממש קל לשנות אותה אבל בהחלט אפשר שהחברה הישראלית תלמד לקבל אותה.