עכשיו אפשר לגלות – העוני הגיע למעמד הביניים

הגיע הזמן להודות על האמת. העוני בישראל הולך וגדל. הוא אינו מקיף יותר רק את העשירונים הנמוכים ביותר, הוא מחלחל ומתרחב לשכבות נוספות של החברה שלנו. המסקנה הישירה מדו"ח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2012 היא שאנחנו לא יכולים ולא צריכים לדבר יותר על עוני. אנחנו חייבים להתחיל לדבר על הזכות לקיום בכבוד. יותר נכון חייבים למדוד את המינימום ההכרחי לקיום בכבוד. מה שממשלות ישראל לדורותיהן סירבו לעשות.

לא מעט גופי מחקר ניסו להגדיר, במהלך השנים, את הקיום המינימלי בכבוד. לשים מספר לפני האנשים שבהם עוסקים דוחו"ת העוני ונתוני הלמ"ס. המספרים משתנים בשוליים ממחקר למחקר, מסקר לסקר אבל כולם מראים את אותו הדבר. הסכום אותו קבעה ממשלת ישראל, יותר נכון משרד האוצר, כסכום המאפשר קיום מינימלי, אין בינו לבין הצרכים בפועל דבר וחצי דבר. יותר מכך. הסכום העומד היום על כ- 2,800 ש"ח לאדם המתקיים מקצבת הבטחת הכנסה או קצבת זקנה שאליה מצטרפת השלמת הכנסה, אינו קרוב ליכולתו של הישראלי להתקיים. המילה כבוד אינה מוזכרת כלל.

המספרים שעליהם מדברים רוב גופי המחקר גבוהים ב- 80% עד  100% מקצבאות הקיום אותם משלמת היום ממשלת ישראל לאוכלוסיות שאינן יכולות להשתלב בשוק העבודה ובכ- 30% לאלו שבביתם יש שני מפרנסים המרויחים, כל אחד שכר מינימום. את הדבר הזה חייבים לשנות.  

אנחנו צריכים להפסיק לדבר על העוני ולהתחיל לדבר על הזכות לקיום בכבוד כי זכות זו הופכת יותר ויותר לנחלתם של רבים מאלו המוגדרים כ"מעמד ביניים". כבר היום ברור ששיטת חישוב קו העוני מטעה. שחישוב הצרכים הבסיסיים למחייה של משפחה ישראלית מוטה למטה. שתמיכת המדינה באוכלוסיות המוחלשות ביותר אך גם במעמד הביניים ההולך וקורס תחת יוקר המחיה, אינה ריאלית.

דווקא ממשלה שבה שר האוצר וכל השרים החברתיים שייכים לאותה מפלגה, שחורטת על דגלה את שיפור מצבו הכלכלי חברתי של מעמד הביניים חייבת להבין את השינוי הקונספטואלי והערכי שהיא חייבת לערוך בתפיסת העולם הכלכלית שלה. זה לא שאנחנו זורקים את העוני מבעד לחלון, נהפוך הוא. אנחנו מרחיבים אותו. אנחנו נותנים לו שם חדש.

לא מדובר בסמנטיקה. רבים הם ראשי הרשויות המקומיות והאיזוריות שמבחינתם עוני היא מילה מקוללת. אצלם בעיר או במועצה האיזורית אין עוני. אין מצוקה. אין בעיות של חוסר בטחון תזונתי, של שכר נמוך. ראשי הערים בפריפריה מתאמצים שלא לקלוט משפחות בעלות רמת הכנסה נמוכה או כאלה שמתקיימות מקצבאות הרווחה. "זה לא עושה טוב לעיר שלנו", הם אומרים. "ההוצאות על הרווחה גדלות ותדמיתה של העיר נפגעת", הם מנסים לשכנע את הגורמים הממשלתיים המבקשים לחזק את הפריפריה בין השאר על ידי יצירת מקומות עבודה והעברת אוכלוסיות שונות, חזקות ומוחלשות מהמרכז.

הבעייה היא שמקומות העבודה שמגיעים לפריפריה אינם מאפשרים חיים בכבוד. השכר נמוך מידי. הטבות המס מעטות מידי. מענק הכנסה שלילי משולם רק עד לתקרה שאינה מאפשרת לעובדים עניים, המשתייכים למעמד הביניים להנות ממנו.

איך מתקנים? אתמול פורסם כי באחת הערים בארה"ב הוחלט, אחרי מאבק קשה, להכפיל את שכר המינימום. במקביל יש להעלות את התקרה המזכה במענק הכנסה (מס הכנסה שלילי), להגדיל את סכומי הסיוע בשכר דירה ולוודא שהגידול בתחרות במזון אכן תוריד מחירים ויותר מאלו, שהצמיחה במשק תגיע לכוווווולם.  

מה שצריך לקרות עכשיו זה שהממשלה תכריז על יעדים חברתיים חדשים. לא יעדים לצמצום העוני והפערים החברתיים אלא על יעדים לחיים בכבוד. בישראל מגיע לאזרחים להנות מהחיים ולא רק לשרוד מיום אחד למישנהו.