חזקת הגיל הרך לא לשנות את המצב הקיים.

אני מודה שלקח לי די הרבה זמן לחשוב על איך לכתוב את הדברים הבאים. אני אב גרוש. הרבה מאד שנים. מודה שקשה לי מאד עם כל סיפור חזקת הגיל הרך. מה קשה לי? קשה לי עם הכוחניות הגברית. נכון. יש גם נשים שמעלילות על הלשעברים שלהם. אני עדיין חושב שזה בשוליים. דווקא אני שהייתי שם חושב שהמצב הנוכחי הוא הפחות גרוע. 

אולי אני נשמע מיושן, אבל כן. אני בהחלט סבור שבשיטת התעסוקה הנהוגה היום במשק הישראלי האם יכולה לייצר סביבה יציבה ותומכת יותר עבור ילדיה מאשר האב. נכון, תמיד יש יוצאים מן הכלל, אנחנו רואים לא מעט גברים שמחליטים להיות עקרי בית, או כאלה שמסוגלים לקיים משמורת משותפת אבל הבעייה הרי לא בהם – כי אלו בדרך כלל גם ימצאו את הדרך להתגרש בצורה כזו שלא תפגע בילדים. אנחנו לא. חוזר, לא. מדברים עליהם.

אי אפשר לשנות את חזקת הגיל הרך בלי להסתכל על התמונה הכוללת. על הדרך שבה המעסיקים הישראלים מתייחסים לנשים חד הוריות/יחידניות/גרושות שצריכות לצאת מהעבודה כדי לקחת את הילדים ממוסדות החינוך/גני הילדים, את רמת השכר השונה בין גברים לנשים, את העובדה שעדיין במקומותינו חלק לא קטן מהגברים גם בתקופת הנישואים שלהם, אינם מחלקים את עול גידול הילדים שווה בשווה עם נשותיהם.

אנחנו גם חייבים להפריד בין תשלומי המזונות, לבין הסדרי ראייה משותפים. בין המחוייבות ההורית לבין הקשר הבלתי ניתן לפירוק שבין אם לילדיה. תשלומי המזונות הם חובה של הורים לילדיהם. נכון, אני חושב שגם לאב הגרוש יש זכויות. גם הוא, כמו האישה זכאי לפתוח דף חדש. להקים משפחה חדשה. אבל בלי שישכח את זו הראשונה. את ילדיו בכוריו. גובה המזונות? זה כבר דבר אחר. ועדה אחרת. מאבק אחר. מאבק בו יש שלושה גורמים מעורבים – הנשים, הגברים והמדינה המחוייבת לספק רשת של בטחון כלכלי חברתי.

אני בהחלט חושב שאב שמתגרש ומתכחש לילדיו הוא אדם נורא. אני חושב שאשה שהחליטה להתגרש ולהתנקם בבעלה דרך הילדים, צריכה לשלם על זה מחיר כבד.

אבל בין כל אלה צריך באמת לזכור את אותן עשרות אלפי הנשים שעוזבות כי החיים שלהן ושל ילדיהן הפכו לבלתי נסבלים, לקשים מנשוא, אלו הן בסופו של יום הנשים שהילדים בשבילן היא המשענת היחידה שמאפשרת להן לפתוח דך חדש. חיים חדשים, אולי אפילו משופרים, להם ולילדיהן.

אם רוצים לשנות את חזקת הגיל הרך חייבים לשנות את התמונה הכוללת. אם רוצים לדבר אח"כ על תשלומי מזונות חייבים לדבר על הגדלת הסיוע הממשלתי לאמהות החד הוריות שאינן מקבלות אותן מהגרוש בצורה מסודרת.

לסיום אגיד שאם יש משהו שמפחיד אותי יותר מכל בהכרזה של שרת המשפטים ובהצעות החוק האחרות ששמעתי שמונחות ויונחו בקרוב על שולחן הכנסת היא העובדה שגברים רבים ירגישו עכשיו שיש להם, יותר מתמיד, לגיטמימציה להתנהג בכוחניות ואלימות, פיזית ומילולית כלפי נשותיהן לשעבר, או אפילו הנשים הנמצאות בהליכי פירוד וגירושין. הפחד שלי הוא כי הצעות החוק, שלטעמי הינן כוללניות מידי, יגבירו את ארועי האלימות במשפחה, יובילו להרבה יותר תלונות שוא של נשים על גברים ובסופו של יום הפגיעה אכן תהייה בילדים.

נדמה לי שזו לא בושה להגיד שבמצב בו אנחנו חיים היום אי אפשר לאמץ את דו"ח שניט בדרך בה מנסים לאמץ אותה.

ומילה אחרונה – הדברים הללו מהווים את עמדתי האישית ובשום פנים ואופן אינם קשורים לעמותת "ידיד" בה אני עובד ואשר אינה עוסקת בנושא זה בכל צורה שהיא.