גברתי השופטת, למה לא בדקת! למה לא התערבת!

לפני קצת יותר מחודשיים, כמדומני, פרשה מתפקידה שופטת בית המשפט למשפחה חנה בן עמי. מאז, החל מחול של שדים סביב תפקודם של העובדים הסוציאליים בישראל ובמיוחד פקידי הסעד והפקידים האמונים על טיפול בילדים בסיכון. מי שקרא היטב את הראיונות שנתנה השופטת לאחר פרישתה, מי שמאזין וקורא את הפרוטוקולים של ועדות הכנסת שהתכנסו מאז לדון בנושא ואף עוקב אחרי השיח הציבורי הכלכך אגרסיבי כלפי העובדים הסוציאליים כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות יכול להסיק רק דבר אחד. ישנה קבוצה, גדולה או קטנה, של עובדים סוציאליים, שקמים כל בוקר ויודעים שהם צריכים למלא מכסה מסויימת של הוצאת ילדים מבית הוריהם. 

ניתן לדמות את זה במידה מסויימת לשוטרי התנועה היוצאים למשמרות שלהם עם "הנחיית מפקד" לפיה עליהם להביא חזרה בסיום יום העבודה כמות מסויימת של דוחו"ת, שלילית רשיונות ואף העמדה לשיפוט מהיר.

אבל רגע. מה קורה למקבלי הדוחו"ת, לעצירים ולמעוכבים כשהם מגיעים לבית המשפט. האם שם מתהפכת התמונה או שאולי השופטים מתנהלים כחותמת גומי של השוטרים. כן. את זה ראינו במקרים לא מעטים. חותמת גומי. במקרה של השופטת בן עמי לא צריך אפילו לשאול את השאלה.

לדבריה של השופטת, כפי שמובאים בכנס בנושא ועדת הציבור על דרכי הפעולה של פקידות סעד "תסקיר פקידת סעד הוא לא טיוטה של פסק דין….. מלאכת ההכרעה היא של השופט, וההמלצה של עובדת סוציאלית צריכה להישאר בגדר המלצה בלבד…….. כשיש פקיד סעד שמתוקף החוק, יכול להקל על השופט את העבודה, וכשמדובר באיש לכאורה ניטרלי, השופטים נוטים לא לבדוק את התסקירים המוגשים על ידם.
ממשיכה השופטת ואומרת "כשמדובר בעובד סוציאלי שנותן תסקיר, למרבה הצער, לא ניתן לצדדים לחקור את פקיד הסעד. הדברים נלקחים "כתורה למשה מסיני", על זה מסתמכים ועל זה בונים תוצאות שבעצם התוצאה שלהם יכולה להיות נזק לא רק לקטין אלא לכל המערכת המשפחתית…..מהתיקים שבהם דנתי, והם לא מעטים, ההתרשמות שלי, כשמדובר בפקיד סעד, גם בהנחה שמדובר באנשי מקצוע מוכשרים בתחומם, לא זאת שאין להם הכלים והמיומנויות לצורך חקירה ובדיקה, אלא שגם במיומנויות שיש להן הן לא עושות שימוש מושכל…….מלכתחילה הן מגיעות עם נטיות לב ודעות קדומות, ולמרבה הצער, נוכח הכח שניתן בידיהן, הן על ידי המחוקק והן על ידי השופט, הן רואות את העמדה שלהן שכאמור היא פרי של עמדות ראשוניות מוטות ובדיקה לא מיומנת את השורה האחרונה, את פסק הדין אליו יש להוביל את השופט ובסופו של יום להכתיב לו את עמדתם….
..אפילו אם השופט מגיע למסקנה שלא היה מקום להוציא את הילד מהבית, כבר חלפו שנתיים, והשופט אומר לעצמו "נכון מלכתחילה לא היה צריך להוציא את הילד הזה מהבית, הילד הזה כבר שנתיים לא היה בבית. כל המערכת כבר השתנתה הוא כבר גדל במשפחה אחרת, עכשיו אני לא יודע האם זה טובתו של הילד להחזיר אותו. ילד זה לא חפץ. זה לא עציץ. הילד גדל".

ואני קורא את הדברים ולא מבין. רגע. נניח שכל הטענות נגד העובדים הסוציאליים נכונות. נניח שבמאה אחוז מהמקרים (זה דבר לא סביר אבל נניח) הם מוטים ופועלים לא בסדר. איפה בדיוק היתה השופטת. איפה השופטים האחרים. מה עושה הנהלת בתי המשפט, נשיא בית המשפט העליון, אחרי הדברים החמורים הללו. האם מישהו חושב לעשות ביקורת מיידית על עבודת השופטים?

זה לא חדש שצדק חברתי הוא לא מן הנושאים החביבים על בית המשפט בישראל. כולם זוכרים את פרידתה של נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש בפסק דין חשוב בנושא זכותה של אם חד הורית לקבל קצבה ולנהוג/להחזיק ברכב. אבל אף אחד לא פצה פה ושאל את כבוד הנשיאה – למה זה לקח לך כלכך הרבה זמן. שבע שנים, אולי אפילו יותר.

טענות לפקידי ציבור הם דבר שבשגרה. במקרים רבים הצדק עם האזרח, מי כמוני יודע. אבל כשקמה דמות ציבורית בכירה, מודה שהיא סוג של חותמת גומי למרות שהיא בעלת המעמד השיפוטי ובאה בטענות לציבור גדול, רק אחרי שפרשה מתפקידה. לי נראה שמשהו מאד לקוי במערכת הצדק הישראלי.