כשקראתי אתמול את החדשה הקשה על קצין המשטרה שהתאבד כיון שלא יכול היה יותר לשאת את המראות הקשים של תאונות הדרכים. זה החזיר אותי באחת לפיגועים הקשים של שנת 1996 בירושלים. הייתי אז כתב משטרה בגלגול האחרון של העיתון "דבר". סיקרתי את הארועים הקשים עם תא כתבי המשטרה שכלל אז בין השאר את יעל שטרנהל מגלצ, ינקי גלנטי ממעריב, אביב בושינסקי מקול ישראל, מיכל גולדברג מידיעות ואחרים.

אחרי הדיווחים החדשותיים ישבתי לכתוב קצת על מאחורי הקלעים. שתיים מתוך הכתבות, שראו אור, עסקו בהתמודדות של כוחות ההצלה וגם העיתונאים   עם הרגעים שאחרי.

חשבתי שחשוב לחזור לשם. לאז. להזכר מה כתבתי. ואולי לבדוק מה השתנה. אם בכלל. ברשותכם. קודם כוחות ההצלה. אח"כ העיתונאים.

כוחות ההצלה

"כשחזרתי  בלילה הביתה, מאבו כביר, ישר נכנסתי למקלחת וניסיתי לשטוף את הפורמילן, את הריח שנדבק בי. וזה לא יצא. אח"כ הערתי את בעלי ובלבלתי לו את המוח עד הבוקר. הייתי חייבתתלדבר עם מישהו".

"באותו לילה כבר לא ישנתי, בלילות הבאים היה לא פחות קשה, כן היו לי גם סיוטים". במילים אלה משחזרת רות מטות, מנהלת היחידה לילד בסיכון בעירית ירושלים, את סיכום פעילותה כעובדת סוציאלית בכירה באחד משני הפיגועים הנוראים שהחרידו את הבירה בשבועיים האחרונים.

בפיגוע הראשון שהתה רות למעלה מעשרים שעות במכון הפתולוגי באבו כביר, שם נסתה להעניק למשפחות הנספים שבאו לזהות את קרוביהם מידה של הקשבה ונכונות לסייע בכל דבר שיחפצו בו. אפילו בשתיקה . "חלק מהמשפחות פשוט בקשו להיות לבד" היא אומרת, "וזו חלק מהעזרה שיכולנו לתת להם.

את הפיגוע האחרון "פיספסה" רות. מנהליה החליטו שלמרות בקשתה להגיע שוב לאבו כביר ולדאוג שם למשפחות השכולות לעתיד הרי שזה, איך לומר, מסוכן קצת. לא עזרו מחאותיה והיא שובצה  לצוות שהיה אמור להגיע לאבו כביר רק בשעות הלילה, להחליף את העובדים שהיו בשטח מאז שעות הבוקר. למזלה סיימו אנשי המכון הפתולוגי את עבודתם, מוקדם יחסית כך שהמראות הקשים אותם חוותה שבוע קודם לכן נחסכו ממנה. למרות זאת היא אומרת "במשך כל היום גרדתי את הקירות מחוסר עשייה, הרגשתי שאני צריכה להיות שם אבל קיבלתי את ההחלטה להיות בהיכון עם הצוות השני".

סיפורה של רות מטות הוא סיפורם של עשרות ומאות העובדים הסוציאליים שבעירית ירושלים, אלו שבימים כתיקונם דואגם לטפל, באמצעות לשכות הרווחה הפזורות בעיר באוכלוסיה רבה ומגוונת ובשעת משבר הופך חלק מהם לחברים בצוות "חבצלת פיגועים", זהו הכינוי לצוותי הרופאים השוטרים והעובדים הסוציאלים המבשרים למשפחות השכולות על מות יקיריהן. על פי הנוהל מצטרפים אנשי עירית ירושלים לצוות רק במקרים של פיגועים המוניים או ארועים המוניים כדוגמת בית הקפה שהתמוטט במזרח ירושלים לפני מספר שנים. מתוך מאות העובדים של היחידה מקבלים רוב העובדים הכשרה מיוחדת לנושא הטיפול במשפחות הנספים. במקרים השבוע היו כמעט כל העובדים כאלה שעברו את ההכשרה המכונה "הכשרת פסח – פינוי סעד חללים".

יום לאחר הפיגוע  השני בקו  18 נפגשתי עם שלש מהם במשרדי היחידה בבנין מספר 7 בכיכר העיריה. הבנין בעל מספר המזל נמצא, איך לא רק כמאה מטר ממקום הפיגוע כעשרים מטר ואולי קצת יותר מהתחנה בה עלה לאוטובוס המחבל שפוצץ את האוטובוס המפרקי בשבוע שעבר.

"באופן עקרוני מרגע שיש פיגוע או ארוע המנוי אנחנו עוברים למתכונת חרום" מספרת דורית בירן מנהלת מדור נוער ומשפחה ביחידה ואחת מבכירות מטה החרום של העיריה. "האגף שלנו בנוי מיחידות  מטה ויחידות שדה. יש לנו ארבע לשכות אזוריות הפוטעלות בשטח וברגע שיש פיגוע מיד מתחיל המטה כאן לעבוד ובמקביל יוצאים שניים שלשה עובדים בכירים למקום הפיגוע, לנסות ולאתר את הנפגעים מההלם, אלה שלאו דוקא נפגעו פיזית. אנחנו יוצאים לשטח ומאתרים בכעיות ובמקביל מתארגנים במטה כדי להתחיל בעבודה המאד מורכבת ומסובכת של תמיכה נפשית באנשים בעשרים ואבע השעות הראשונות למקרה.

חשוב לציין כי על פי הנוהלים והתקנות מצטרף כאמור צוות העובדים הסוציאלים של העיריה לטיפול במשפחות נספים ונפגעים רק במקרה של פיגוע או ארועי המוניים. כמו כן תפקידם מיועד לשייע רק במשך עשרים וארבע השעות הראשונות לאחר המקרה. לאחר מכן מחליפים אותם בתפקיד אנשי הביטוח הלאומי והם אלה שאמורים להמשיך ולדאוג למשפחות שחייהם השתנו בשניות גורליות.

"הפריסה שלנו היא רחבה מאד" אומרת דורית "אנחנו נמצאים בבית הלויות שמגר, באבו כביר, אצל המשפחות וכמובן במוקדים העירוניים ובמטות החירום השונים. אנחנו מטפלים בעשרות פונים כל יום. אנחנו מנסים להגיע לכל מי שזקוק לעזרה, למילה טובה, להקשבה, לשוחח עם מישהו. לפעמים השיחה בטלפון אינה מספיקה אז אנחנו הולכים לשטח, בתאום כמובן, מנסים להגיע לכל מי שזקוק".

"למשל בפיגוע אתמול התלבטנו מה עושים עם קרובי המשפחה שלא הגיעו לאבו כביר לאלו שחיכו בבית לתשובה האם יקירם בין הנספים או שמא ניצל. זו החלטה מאד קשה כי על פי הנוהל גם אם יש זיהוי ודאי עד שלא מקקבלים אישור רשמי מהמשטרה אנחנו לא יכולים להודיע לקרובים שנמצאים בבית. אסור למשל להגיע למצב, כמו שהיה לנו שבבית נשארו רק הילדים ופתאום אנחנו מגיעים בפמליה גדולה מידי, כך שלמשל בכמה מקרים ויתרנו על הליווי המשטרתי ונכנסנו רק עם הרופא לבשר את הבשורה המרה".

מולה יושבת אביגיל דניאלי, סגנית מנהלת לשכת מערב, שהיתה אחראית על העבודה בשטח בשכונת הקטמונים. "אצלי" היא אומרת "היתה בשבוע שעבר בעיה דוקא עם העובדים שלא פעלו במסגרת החרום. הם לא כלכך ידעו מה לעשות עם עצמם. הם לא יכלו להתרכז ולפעול כבשיגרה, הבנתי את זה. מיד אחרי הפיגוע השני, אתמול אספנו אותם ודיברנו על הנושא. לכל עובד שלא הצליח להתרכז איפשרנו ללכת הביתה הרי ממילא הם תורמים מעל ומעבר בכל ימי השנה".

"אני הייתי גם, בין השאר, בצוות ששל אבו כביר" אומרת אביגיל, "התעוררה השאלה על מה עושים עכשיו אחרי הפיגוע השני אני המלצתי להם ללכת רק לשבעה. זה היה צורך שלהם ושל המערכת אבל עובד שלא היה יכול להגיע, והיו כאלה יכול כמובן לוותר".

דורית מתערבת "היינו מאד רגישים לא להפעיל יותר מידי את אותם אנשים, או לפחות לאותו מקום."

אביגיל – "לי היתה עובדת שטיפלה במשפחה שנפגעה בפיגוע הראשון ואחרי כמה שעות עם המשפחה נוצרה שם איזו שהיא תלות העובדת, הם לא רצו אף אחת אחרת. בפיגוע השני כשהמשפחה שכלה עוד אחד מבניה והגיעה לזהותו באבו כביר הם לא רצו אף עובדת אחרת רק רותה, והיא הגיעה כמובן. אבל אחרי כמה שעות הייתי חייבת לפעול כדי לשחרר אותה, אני הגעתי לבית המשפחה וזה היה קשה מאד, מאה אנשים מצטופיים בניים וחצי חדרים ומתאבלים. ברגע שהגעתי הרגשתי איזו שהיא הרגשת הקלה אצל העובדת. היינו שם יחד ואח"כ הכרחתי אותה לעזוב. בבוקר פניתי ליחידה לבריאות הנפש של משרד העבודה וביקשתי מהם לשלוח לנו מישהו חיצוני שיסייע לעובדיםפ להתמודד".

דורית בירן מבקשת להדגיש כי העבודה לא נעשית רק מול משפחות הנפגעים. "הבקשות שלנו באות מכל השטח אפילו אחת מיחידות החרום שפעלה בשטח בדקות הראשונות פנתה אלינו ובקשה שנבוא לעזור לאנשיה להתמודד עם הנושא, אגב מה אם העיתונאים, הרי הם כלכך לבד אולי צריך להציע להם גם כן סיוע, שיחות, לדבר, שיהיה להם איך לפרוק את המטענים".

קשה להם, ניכר מהשיחה, להתמודד עם כל הבעיתיות שמוטלת כל על כתפיהן בזמנים קצרים כלכך. גם הן כמו כולנו לא התכוננו נפשית לפיגועים כלכך הרסניים בטווחי זמן כלכך קצרים. אפילו את המסקנות שהעלו בשבוע שעבר לאחר הפיגוע הם לא הצליחו ליישם למשל – להכין צוותים הומוגניים שרגילים לעבוד זה עם זה בזמן השוטף או הרחבת מעגל ההכשרה לעובדים רבים יותר ביחידה כדי ליצור מאגר עובדים סוצילאיים רחב יותר לטיפול בנפגעים ומשפחותיהם.  הם גם מנסים ליזום התערבות והגשת עזרה אף על פי שהן משתדלות שלא ללחוץ, לא להכנס לתחום הפרט לחכות שאנשים יפנו אבל ברגע שמתברר שארע  פיגוע הם עוזבים את הכל ויוצאים מיד לשטח. הקשיים המחשבות הסיוטים וההתפרקויות מגיעים רק אחרי שהכל נגמר, רק אחלרי שהן חוזרות הבית. חוזרות אגב, כי רוב העובדות ביחידה הן נשים.

כשהן יושבות ונתחות את הארועים ואת פעולתן הן מגיעות די מהר למסקנה כי היכולת שלהן להתמודד עם המראות הקשים נוצרת רק כתוצאה מהתמיכה ועבודת הצוות. רק בגלל שאנחנו מקפידים שברגע שעובד מסיים את תפקידו הוא יגיע למטה כדי לדווח וכדי לספר על שעבר עליו במשך היום אנחנו מליחים להכין את העובדים ליום הבא, למשמרת הבאה.  תחושת הביחד היא אחת התחושות החזקות ביותר אצל צוות העובדים המסור הזה.

בסיום השיחה הן אומרות כי "אחד השברים שהעבודה הזאת עושה לנו זה לחבר אותנו לטראומה, אבל אסור לנו לחזור לחיים הרגילים מהר מידי. זה בעצם הקונפליקט שלנו. העבודה היומיומית שלנו היא מירוץ ואנחנו חייבים לגרום לעובדים לעבד את החוויות ולהתמודד איתם".

ודורית מסכמת ואומרת "יש עומס ריגשי כבד. אבל אפשר לעבוד איתו, אפשר לדבר עליו, לחלק ולשתף בו גם אחריחם ובסופו של דבר לצאת ממנו. בכל מקרה תזכור – לא מדובר במצוקה. מדובר בהתמודדות אמיתית עם הדברים כדי להמשיך הלאה".

וכשאני יוצא משם המראה מרהיב. מבנין העיריה רואים את השמיים הכחולים בהירים, את השמש הבוהקת על חומות העיר העתיקה ואת החיילים הרבים שנמצאים באיזור. קר בחוץ, שקט לא אופייני לאיזור ולשעה זו של הבוקר. כאילו שמתעוררים מחלום. מהשיחה עם דורית, אביגיל ורות נדמה כי זוהי התעוררות מחלום רע ליום בהיר וטוב יותר.

העיתונאים

"אתה יודע, לפעמים כשמישהו משחק הרבה טטריס הוא חולם בלילה שהוא מרכיב קוביות מאז הפיגועים האחרונים אני חולם בלילה שאני מחבר חלקים של גופות". כך מתאר יעקב גלנטי, כתב מעריב בירושלים את שעובר עליו מאז החל גל הפיגועי הטרור האחרון.

בשבוע שעבר עסקה התקשורת רבות בניתוח דרכי הסיקור העיתונאי של הפיגועים הרצחניים בירושלים, אשקלון ותל-אביב. תכניות טלויזיה ורדיו כמו מאמרי פרשנות בעיתונות הכתובה עסקו בקודי האתיקה העיתונאית, בתפקידה של העיתונות כמלבת יצרים, בדיווחים בכייניים או קרי רוח ובכלל במקומה של התקשורת בדיווח נכון ומדוייק מזירות הארועים הן בזמן התרחשותם והן בעת המעקב הצמוד אחרי משפחות הנפגעים והפצועים בימים שלאחר האסון.

אף לא אחד מעורכי התכניות לא עצר  לרגע כדי לשאול את השאלה  המתבקשת לדעתי, "איך מתמודדים העיתונאים עם הזועה, הסבל והמראות הקשים שהם חווים שבוע אחרי שבוע  ופיגוע אחרי פיגוע". יש לזכור כי אמנם רוב כתבי מערכות העתונות הכתובה והמשודרת מתגייסים למאמץ הסיקור בעת פיגוע או ארוע המוניים אך ישנם מספר כתבים אשר בתוקף תפקידם הם נמצאים בשטח לפני כולם, הם אלו שיודעים שברגע קבלת ההודעה במכשיר האיתורית הם יוצאים, באופן מכני כמעט, לבתי החולים, לזירת ההתרחשויות או למערכת העיתון כדי להיות מוכנים לתזוזה.

בניגוד לכל אותם צוותים העוסקים במלאכה הנוראה של פינוי הפצועים וההרוגים, הטיפול בבתי החולים, הכנת הלויות ואיסוף חלקי הגופות הרי שהעתונאים עובדים לבד בשטח. אדם לאדם זאב. איך הם מתמודדים עם המראות הקשים, האם הם נשברים  או אולי הם יוצרים לעצמם מנגנוני הגנה שמסייעים להם לעבור בשלום לא רק את הארועים והחזיונות בשטח אלא גם, בעיקר, מסייעים להם להתמודד עם המחשבות לאחר מכן, כשהעובדה שוכחת ונרגעת, הלחץ יורד מעט והשקט שורר במערכת.

ביקשתי  לדבר עם עיתונאים וצלמים הנמצאים בחוד החנית של סיקור הפיגועים והארועים ההמוניים. רציתי לשמוע מהם איך הם מתמודדים עם המראות, עם הזכרונות, חשבתי שהם ירתעו מלדבר. כולם הסכימו, ברצון אפילו, חלקם אמנם ביקשו להשאר בעילום שם אך רובם הסכימו לומר את הדברים בפשטות ובבהירות.

יש לזכור את הפיגועים מסקרים כתבי הרדיו והטלויזיה המדווחים בדרך כלל בשידור חי  או בהקלטות מהשטח ולעומתם כתבי העיתונות הכתובה האוספים את הרשמים והעובדות בשטח ורק לאחר הגעתם למערכת לקראת הכתיבה הם מתחילים להתמודד עם החומר שאספו. מתברר כי  לעובדה זו ישנה חשיבות רבה בנסיון להבין את הדרכים בהם מתמודדים העיתונאים עם הארועים הקשים אותם הם מסקרים.

"לי יותר קשה לראות את הגופות השלמות מאשר את החלקים המפוזרים בשטח" אומר אביב בושינסקי, הכתב לעניני משטרה של קול ישראל. כשאני רואה אנשים שלמים שיש להם עוד צלם אנוש אני מבין שהם היו פעם אנשים וזה מקשה עלי להתמודד עם המצב.

"אמנם כשאני בשטח אני נאטם לגמרי, אני רואה את הדברים ומדווח עליהם, לא חושב מעבר לזה, חושב רק על הדיווח ואיך לעשות אותו נכון, אם לא הייתי פועל כך לא הייתי מסוגל לעמוד במראות. לפעמים אחרי ארוע קורה שאני נשבר, עם עצמי לבד בצד, לכמה דקות  אבל אח"כ מיד  אני חוזר לעצמי וממשיך בעבודה. ודרך אגב, לא אין לי סיוטים בלילה וגם לא חלומות רעים."

"אחת מהדרכים שלי להתמודד עם הזועה בזמן התרחשותה היא לא לחפש דווקא את האב שמחפש את בנו או את האנשים שבהלם או אפילו את המקום הכי זועתי" אומר בושינסקי.  " אני מנסה להגיע מוקדם לארועים למצוא לעצמי את דרך הכיסוי הטובה ביותר ולהתחיל לעבוד, לדווח באופן עניני. אני  בהחלט חושש שאם יהיו עוד הרבה פיגועים כאלה לא בטוח שאוכל להמשיך ולכסות אותם באותה מקצועיות. יכולך להיות שאז פשוט אכנס לאדישות ואטימות כאלה שיפריעו לרמה המקצועית של הסיקור."

ובכל זאת מה אתה עושה אחרי שהארוע נגמר ואתה הולך הביתה? איך אתה נרגע?

"יום יומיים אחרי הארועי אני הולך לשחק סקווש, זאת התראפיה האמיתית שלי".

גם ר.כתב אחר באחת מתחנות הרדיו שביקש לשמור על עילום שמו חושב ש"הדרך הטובה ביותר להשתחרר מהלחץ היא על ידי הדיווח. הארוע בעצם לא נגמר אף פעם. בפיגוע הראשון עבדתי עד חצות, העבודה הרצופה הזאת עוזרת להתמודד כי היא לא מאפשרת לי לחשוב על שום דבר אחר."

ר. גם לא מדבר על החויות שהוא עובר עם אף אחד. " אם ההורים שלי או החברה שואלים אני לא כל כך מספר בשביל מה זה טוב?" "גם אין לי סיוטים בלילה" הוא אומר "לי מספיק להתפרק בעבודה רצופה ורבה אני לא מרגיש צורך לדבר על הנושא עם אף אחד. אני ממשיך את האטימות שלי הזאת גם אח"כ, זאת הדרך שלי להתמודד עם הנושא".

לעומתו אומרת מ. כתבת  באחד מרשתות הטלויזיה כי "כמה ימים אחרי הארועי אני מתחילה לעכל ומרגישה שאני ממוטטת. אני מרגישה שקשה לי ללכת לסקר שוב את הלויות, או משפחות הפצויים או אצל משפחות הנופלים, מבחינה נפשית שום דבר לא מענין אותי, כל מה שאני רוצה זה לא לכסות יותר את הארועים האלה".

"הפחדים שלי עולים וצצים גם כן" למשל אחרי הפיגוע בדיזינגוף התחלתי לפחד התחלתי להרגיש שאני לא יכולה לעשות את העבודה הזאת יותר. לפעמים אני אפילו מבקשת לבחור את המשימה היותר קלה בשבילי, למשל ללכת לבקר משפחה שכולה ולא את הפצועים בבית החולים. "

אין לך רצון לדבר על זה עם מישהו? לפרוק את המשא?

"בהחלט יש רצון לדבר אבל אין בדיוק עם מי, כל חברי לעבודה עוברים את אותו הדבר אז למה להכביד על מישהו  סתם". איך אני מתמודדת אחרי שנגמרת העבודה ואני בדרך הביתה? שומעת מוסיקה, רואה סרט בוידאו, לא פותחת את החדשות. לא, אני לא בוכה בדרך כלל, לפעמים שאני מראיינת, לא בשידור חי והמרואיין בוכה אני מצטרפת אליו, או אם יוצא  לי לראות דיווחים קשים בטלויזיה"

אז מה  עושים שאין כח יותר?

"כשבמערכת רואים את הפרצוף שלי הם כבר יודעים לבד שאין לי כח ללכת שוב . אבל אין ברירה, כולם מתגייסים למאמץ ואם אני לא אלך אז מישהו אחר יעשה את העבודה אז בסופו של דבר אנחנו מתחלרים במאמץ".

"כשיש פיגוע והולכים בסיטונאות למשפחות השכולות אני מנסה אח"כ למצוא לעצמי מה לעשות במערכת גם אם גמרתי כבר להעביר את החומר שלי, רק כדי להישאר שם" אומרת מיכל גולדברג מידיעות אחרונות שבימים רגילים מסקרת את בתי המשפט בירושלים ובזמן פיגועים היא יוצאת לסקר את המשפחות השכולות.

"בדרך כלל אני מדחיקה את כל מה שראיתי אחרי שאני מסיימת לכתבו" היא אומרת "מספיק שהמשפחה השכולה שבורה היא לא צריכה לידה גם עיתונאי שבור, אבל אח"כ במכונית בדרך למערכת אני  לפעמים בוכה, מתי שפשוט אי אפשר לבלוע יותר".

" אני חושבת שהדבר שהכי עוזר לפרוק את המתח והלחץ זו הכתיבה", היא  אומרת,"נכון שאח"כ בבית אני מתפרקת בתשומת לב יתרה לשתי הבנות שלי או עם איזה ספר או משהו אבל עיקר הסיוע להתפרקות בא מהשהייה במערכת והכתיבה. יכול שלהיות שאצלי זה כך כי אני כבר כמעט עשר שנים  מכסה את המשפחות השכולות של פיגועים, ארועים המוניים וכדומה."

את לא מרגישה צורך לדבר על זה עם מישהו, להוציא את הדברים החוצה?

"אנחנו מדברים קצת במערכת, אני משתדלת לא להביא את הדברים הביתה, תראה, ידיעות שלחו לנו לירושלים עובדית סוציאלית שתעזור למי שרוצה. היו כאלה שישבהו ודיברו איתה, אני מניחה שזה עזר להם, אני לא מרגישה את הצורך, אולי באמת בגלל שכבר הרבה מאש שנים אני עושה את זה".

ליעקב גלנטי  ממעריב, יש לעומת מיכל, לעיתים, חלומות   מן הארועים עליהם הוא מדווח. בחלומותיו הוא מוצא את עצמו מרכיב גופות אדם מחלקים המפוזרים בשטח . גם יעקב אומר כי "תוך כדי הארוע אתה שקוע רק בעבודה. וכשאתה מגיע למערכת אתה מתחיל לסדר את החומר ולהתכונן לכתיבה, ואז אתה רואה את הסרטים שצולמו בשטח, ורק אז כשאתה רואה את חלקי הגופות את אנשי המחלקה לזיהוי פלילי מסתובבים עם אברים ביד, רק אז אתה מתחיל לקלוט מה שהיה שם".

אתה  מתחזק או מתרגל לסיקור הזה?

"לא. בהחלט לא." אומר גלנטי, "אין התחשלות מפיגוע לפיגוע. זה נהיה יותר ויותר גרוע. אבל הדרך היחידה היא להתפרק דרך הכתיבה. אני למשל לא מחלק את החויות והמחשבות עם המשפחה שלי.  אני אבל גם לא יכול לנתק את עצמי ממה שמתרחש בשטח. אני חייב לשמור על עצמי בעירנות מקסימלית.  יש לי גם דרך להתפרק, יום או יומיים אחרי שהכל נגמר אני הולך לסרט או לשחק טניס. זה עוזר לי להרגע".

"לי יש כנראה בעייה" אומר י. כתב  באחד מהעיתונים הארציים, "אמרתי כבר במערכת שאולי משהו לא בסדר איתי. אני נמצא במצב של הדחקה מוחלטת. זה פשוט לא משפיע עלי. אולי זאת הדרך שלי להתמודד. זה מאז ומעולם כך  מאז הצבא, שראיתי מראות קשים במלחמת לבנון וגם אח"כ.  אני גם לא מפחד, אני עובר את זה כמו כל דבר אחר, ברור שלפעמים יש דברים שהם לא נעימים, והיו עיתונאים שהגיעו למערכת והתחילו לבכות אבל אצלי זה אחרת."

יוסי זמיר הוא אחד מותיקי ובכירי צלמי העיתונות בירושלים. כמי שמעביר מידי יום עשרות תמונות למערכת עיתונו, מעריב, הוא נמצא בכל פיגוע, מתפרש בשטח עם אנשי הצוות שלו ומתחיל לצלם.

"גם אני נאטם לגמרי ברגע שאני נמצא בארוע. זו הדרך היחידה להתמודד עם המראות הקשים. אני לא יכול להרשות לעצמי לשקוע. למזלי גם בימים שאחרי כל ארוע כזה אנחנו עובדים כל כך חזק על הלויות, והמשפחות וסיפורי הצבע כך שאין לי זמן בכלל לחשוב על זה וזה אחד מהדברים שעוזרים לי לעבור את התקופה הזאת".

אין לך סיוטים או חלומות רעים?

"לא. הסיוטים היחידים שיש לי זה על המשך הפיגועים והידיעה שאני צריך לצאת לשטח שוב ולהתחיל את כל הסבב מחדש. למשל אני יודע שביום ראשון אקום אוטומטית בשעה שש בבוקר. זה מה שקרה לי בשבוע שעבר ביום שהיה הפיגוע השני בקו 18. קמתי מוקדם מתוך המתח האישי הזה."

"במידה מסוימת, אחרי חמש עשרה שנות עבודה אולי התחסנתי", אומר זמיר, "אבל החסינות הזו היא בעיקר שאני נמצא בעבודה בארוע. כשהיה הפיגוע בדיזניגוף, ולא עבדתי בו כי הייתי בירושלים, פתאום הרגשתי את המשא הכבד ואת העצבות כמו של כולם".

אז איך אתה בכל זאת משתחרר מהלחץ?

"לי יש את המשפחה שלי שאני מאד אובה להיות איתה וחוץ מזה אני מנגן בגיטרה, לפחות שעה ביום וזה אחד הדברים שמרגיעים אותי".

בשורה התחתונה,  קשה להם לעיתונאים המסקרים את הפיגועים. כל אחד מנסה להתמודד, בדרכו שלו עם המראות הקשים שהוא נאלץ לראות, גם הבדיחות המקבריות שרצות במערכת עוזרות להתמודד עם הארועים, אף על פי שמיד לאחר שנאמרו אף אחד מהעיתונאים לא זוכר אותם. הם רוצים לעבור את הכל לבד, רובם אומרים שאינם זקוקים לסיוע נפשי וכי הם לא עומדים להתמוטט,

אבל המשפט החשוב ביותר שייך ללא ספק למיכל גולדברג מידיעות אחרונת

"יש דבר אחד מאד חשוב שאני רוצה שאנשים ידעו – שרגע לפני שאנחנו נכנסים למשפחות, רועדות לנו הידיים והרגליים ואנחנו מקללים את העורך ששלח אותנו למשימה הזאת".

וגם כתב זר אחד.

בוב סיימון, כתבה הכביר של רשת סי.בי.אס בישראל נסע לפני כחודש לסרייבו, עם הפיגוע הראשון בקו 18 בירושלים התקשרו אליו מנהלי הרשת ושאלו אותו האם הוא רוצה להפסיק את פעילותו באזור ולחזור לישראל. סיימון השיב שהארועים היו צפויים מראש ושבכוונתו לחזור רק לאחר שיסיים את משימתו. כשחזר נכנס ישר לסיקור הארועים הקשים של  הפיגוע בדיזנגוף שנטר.

כמי שמאחוריו 30 שנה של סיקור ארועים מלחמתיים בכל העולם קובע סיימון בנחרצות כי "אף פעם אי אפשר להתרגל למראות. אי אפשר לצפות מעיתונאי שמתאר את הארועים והתמונות הקשות שיהיה אובייקטיבי", הוא אומר.

סיימון מדגיש כי "במלחמה ניתן לנסות ולהתעלם מהפחדים, מחלק מהארועים והתמונות המלחמתיות הקשות אך כשאתה נמצא במקום פיגוע ובו נפגעים אזרחיים אי אפשר שלא להכנס למצב זה או אחר של הלם".

"אני גם אינני מנסה לכסות על רגשותי בזמן שאני משדר", הוא חוזר ואומר, "אף אחד לא יכול לצפות ממני שאדווח בקור רוח וניכור על מה שמתרחש מאחורי". מה הכי קשה לו? "לפעמים קשה לי לראות דווקא את הגופות השלמות, אלה שלא נפגעו שנראה כאילו הן רק ישנות שם".

ובכל זאת איך אתה מתמודד עם המראות הקשים והלחץ הבלתי אפשרי שהם יוצרים?

"אין פתרונות מיוחדים. רק לעבוד ולעבוד. האובססיה לעבודה היא מה שמאפשרת לנו העיתונאים להתמודד עם המראות הקשים ה.ללו.

ומנסיונך האם היית אומר שהעתונאים שמכסים ארועים כאלה במקומות שונים בעולם מגיבים בסך הכל באופן דומה?

"כן בוודאי", הוא אומר. "כולם משקיעים את עצמם בעבודה כמה שיותר, יש כאלה שכותבים את הדברים כי זה עוזר להם להשתחרר ואחרים יוצאים לעוד ועוד כתבות כדי להרגע ממה שהם ראו. בנושא הזה העיתונאים הישראלים אינם שונים מעמיתיהם בעולם".

ולסיום, האם אתה לא חושש לפעמים שתגיע גם לך אחרי כלכך הרבה שנים נקודת השבירה?

"לא. זה לא קרה עד היום ואני לא חושב שזה יקרה בעתיד".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s