הבכירים ושכרם! שלא יאיימו עלינו שיעזבו.  

המנהלים הבכירים התחילו להתבכיין. לוקחים להם את האוכל מהפה. עוד מעט הם יצטרכו לעמוד בתור לחבילות מזון. ואם לא ניזהר הם יעזבו את ישראל ויסעו לגרמניה, לקנדה או לאוסטרליה.

אתם יודעים משהו. נראה אותם. נראה מי מחכה שם בחוץ למנכלי"ם של חברות הביטוח, של קרנות ההון סיכון ושאר הגופים שמשחקים בכסף שלנו. למעטים מהם יש יושרה ציבורית אמיתית. רק מתי מעט מבינים חזירות כלכלית מה היא. הם מאיימים שיעזבו, שאם הם יתפטרו החברות שהם מנהלים יקרסו. נו באמת. הצחקתם אותי.

בואו ניקח למשל את אלי יונס. המנכ"ל היוצא של בנק מזרחי טפחות אחד מהמרויחים הגדולים בשוק הבנקאי. הוא מרויח הרבה כסף. המון. הוא כנראה גם שווה את זה, תראו כמה כסף מרויח הבנק שלו. אבל כנראה שלא כולם שמו לב שהבנק שלו, המאוחד, הפך בשנים האחרונות להיות הבנק עם הכי הרבה תלונות למפקח על הבנקים. ומתוכן, רוב התלונות צודקות. כי בדרך לרווחים הגדולים  החליט הבנק להקשיח מאד את עמדתו כלפי לקוחותיו שנקלעו למשבר. ולא, לא מדובר על הלקוחות הגדולים שלו. מדובר בעיקר על הלקוחות הקטנים, אלו שנקלעו למצוקה ואינם מצליחים לעמוד בתשלומי המשכנתא שלהם, שהחזרי ההלואות שלקחו מעיקים עליהם והם רק זקוקים לעזרה זמנית. את אלי יונס זה לא מעניין. העיקר שהוא מרויח, והרבה.

המנהלים הבכירים מתבכיינים. תחזיקו אותנו כדי שלא נעזוב לחו"ל, אתם פוגעים בחופש העיסוק שלנו. אם לא תשלמו לנו את מה שאנחנו מבקשים, לא נסכים לעבוד בשבילכם. וגם אם נסכים, נדאג שלא תרויחו כלכך הרבה כסף.  הרי אם בעלי החברות הגדולות, הבנקים והתאגידים יחליטו שהם משלמים למנהלים שלהם פחות  לא יהיה מנהל אחד שיתפטר מעבודתו. הם אולי יתפטרו אם חס וחלילה יכניסו להם לחוזים סעיפים הקובעים שהם צריכים לפצות את בעלי המניות והלקוחות במקרה של הפסדים.

הממשלה שלנו לעומת זאת יכולה לעשות מעשה. היא לא צריכה להגביל את שכר הבכירים מעבר למה ששר האוצר עשה השבוע. היא רק צריכה להגיד למנהלים הבכירים שהם יכולים להרויח כמה שהם רוצים, אבל אם החזירות תימשך הם לא יוכלו לעשות עסקים עם המדינה. המדינה תוכל למצוא תמיד ספקים אחרים לנהל את הכסף שלה, את המכרזים של הדיור, את הביטוחים לעובדי המדינה ולקופות החולים ובכלל, כל ספק שירצה לעבוד עם המדינה בכל תחום שהוא יצטרך  להוכיח שהוא לא מנהל חזירי.

המדינה צריכה לקבוע בחקיקה שחברות שהמנהלים שלהם משתכרים מעל לסכום מסויים, או שהפער בין השכר של המנהלים לשכר הנמוך ביותר בחברה גבוה מסכום מסויים, פשוט לא יוכלו לעבוד עם המדינה. החברות הללו לא יוכלו לגשת למכרזים של המדינה במסגרת חוק הההסדרים. הם לא יוכלו להגיש בקשות ומכרזים של חברות ממשלתיות, הם לא יוכלו לגשת למכרזים של בנק ישראל. ויותר מזה. לא רק החברות. גם הבעלים שלהם לא יוכלו לגשת באמצעות חברות אחרות שלהם. בקיצור. פשוט לסגור את הברז הממשלתי.

תארו לכם שחברת סלולר לא תוכל להתקשר בהסכם עם הממשלה להספק לעובדי השירות הציבורי מכשירי טלפון סלולריים. תארו לכם שחברת מחשבים גדולה לא תוכל יותר לספק תוכנות ומערכות הפעלה. שחברת מחשבים אחרת לא תוכל לספק מחשבים וחומרה. שאותן חברות לא יוכלו לעבוד עם חברת החשמל, או התעשייה האוירית. שלא יוכלו לבנות עבור משרד הביטחון או משרד התשתיות הלאומיות.

איך עושים את זה? מתקנים כמה חוקים. למשל חוק חובת המכרזים. הצעה כזו כבר מונחת על שולחן הכנסת. ההצעה אומרת שאין התערבות ממשלתית בשכר שמרויחים הבכירים. שירויחו כמה שהם רוצים, שיהיה להם לבריאות, אבל שידעו שלשכר השערורייתי שלהם יש גם השלכות כלכליות. ושיזכרו שצמצום פערים כלכליים וחברתיים הוא חלק מהאחריות החברתית.