על דימונה והמונדיאל

נסעתי אתמול לבקר בדימונה. מזמן לא הייתי. יותר מידי זמן. לא דיבורים על עסקים ולא על מאבקים. פשוט לראות את העיר. לפגוש אנשים. להסתכל.  

הדרך לדימונה דרך בית גוברין היתה פשוט נפלאה. אמנם היה חם אבל שקט וצבעים של חום צהוב וירוק מתערבבים זה בזה. "אלברט אני בדימונה", הודעתי לאלברט אסף תושב העיר מאז שנות החמישים, מגיל חמש אז הגיע ממרוקו (הספרדית. אל תשאלו אותי איזה עיר אבל אתמול למדתי שבמרוקו יש שתי ערים שנמצאות בריבונות ספרדית ולכן לאלברט גם דרכון ספרדי – עוד מעט תבינו למה זה חשוב).

הייתי בטוח שנשב באחד מבתי הקפה הקטנים במרכז העיר. אבל לא – היום כולם יושבים בביג של פרץ. בכניסה לעיר – וכמו כולם, גם אנחנו הלכנו לשבת באחד מבתי הקפה השייכים לרשתות שפעם קראו להם אפרופו או משהו כזה. בפגישה דיברנו על עצמנו, אלברט סיפר לי את סיפור חייו המרתק ואני את סיפור חיי המרתק פחות. איש מדהים אלברט. מלא חיים. ידע ומנהיגות סוחפת.

הוא סיפר לי שבגלל שהוא ממרוקו הספרדית (הביטוי כולו שלי) הוא גם מחזיק בדרכון ספרדי ומכאן האהבה הגדולה לכדורגל. בעוד שבועיים או מתחפף מכאן לברזיל, למונדיאל, השלישי שלו. נוסע לבד. לראות משחקים, לפגוש אנשים על הדרך. איזה כיף לו. אפילו על הכדורגל שיראה.  סיימנו את הארוחה, הוא סלט חם עם חתיכות סלמון ואני קציצות עדשים עם ירקות (גם טבעוני, גם בלי סוכר גם בלי טעם. סתתתתם. דווקא היה טעים(.

משם נסעתי להסתובב קצת בעיר. לראות איך היא עכשיו. האמת? שינויים מדהימים. המרכז עוד כולל את הבתים הישנים והדיור הציבורי אבל כבר מתחילים להרוס ולבנות מחדש. באחד המקומות ראיתי את "מגדלי רג'ואן", כולה בתים של 7-8 קומות אבל זה נקרא מגדל, שכונה חדשה שנראה שתביא אוכלוסייה חדשה לעיר. אני בטוח שתתאים גם לצעירים שנולדו בדימונה כדי שלא יעזבו. יש בה פוטנציאל גדול בדימונה.

חבל רק שלא רחוק מהכניסה לעיר עדיין עומד בחורבותיו מפעל הטקסטיל הישן. זהו. צריך להרוס ולבנות משהו חדש. מתקדמים הלאה. ואלברט? "אם אתה נוסע לבד עם מי אתה הולך למשחקים" שאלתי אותו? "מה זאת אומרת", הוא אמר, יש לי דרכון ספרדי אז אני יושב עם האוהדים מספרד, השנה אבל הנבחרת שלנו (הספרדית) לא מספיק טובה, אז יש את ברזיל, או ארגנטינה". מקנא כבר אמרתי?