בין הרגש להגיון – בין הנקמה להשלמה

אתמול בלילה הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה הבת שלי. מה היה קורה אם זו היתה היא שם בין החטופים. נקמה – היה הרגש היחידי. העזתי לשתף אותו בקיר הפייס שלי. טעות. טעות גדולה.

אז אתמול חטפתי מכל חברי השמאלניים, המוסריים, אלו שמבחינתם ההתנחלויות הן המכשול לשלום ושחלקם אומרים, לפחות בלב שהחטיפה התבצעה "באשמתם", אלה שאומרים שהמוסריות שלנו כבני אדם נמדדת ביכולת שלנו לספוג את הכאב ולהמשיך הלאה. חטפתי מחברי הערבים שלא הבינו איך אני יכול לחשוב על "ענישה" כי היא בעצם כבר בוצעה בשמונה עשר הימים האחרונים. מולם היתה ההתלהמות. כזו שהביאה בזמנו לכך שאחד, עמי פופר רצח בדם קר שבעה ערבים סתם. כנקמה. הדיסוננס הזה בטח לא פשוט.

בסוף נשברתי. לא ממה שאני כתבתי אלא מהתגובות. המתלהמות משני הצדדים, מאלו שזה התאים להם שהשמאלני חושב על נקמה ולקחו את זה למקומות נוראיים לטעמי ומהצד השני אלו שאיתם אני חי ועובד ונושם שלא הבינו איך אני מעיז להביע רגשות מעין אלה. שמבחינתם הפכתי באחת לבוגד. אני. שמשקיע את כל זמנו ומרצו וחייו כדי שלכל אחד תהייה הזדמנות שווה, שכל אחד יוכל למצות ולקבל את מה שמגיע לו, כדי שלא יהיו פה נשים וגברים, אמהות ואבות, ילדים וילדות שירגישו שהם סוג ב' או סוג ג' של אנשים. פתאום אני הבוגד? נשברתי ומחקתי. (ככל הנראה זו הסיבה שאני לא רץ להיות נבחר ציבור).

ואז בשעות הקטנות של הלילה, כי אני ממילא לא ישן הרבה, עברתי על הראיונות שנתנו האמהות של החטופים. גם הלכתי אחורה למקרים של העבר של אלו שבאו משם. מההתנחלויות, מהציבור הדתי, מהאמונה שזה הגורל ושאין מה לעשות. זה מה ששהוא שם למעלה, קבע. אני מודה שמאמין גדול אני לא, אבל לפחות זה נותן איזו שהיא דרך מוצא מהרגש.

הבוקר הרגש התחלף בהגיון – במה צריך לעשות באיך צריך להבליג. המתח הפנימי בין הרגש להגיון הוא נוראי במקרה הזה. מצד אחד הידיעה שאסור להפוך את הרצח המתועב הזה לאבני דומינו שברגע שאחת נופלת הכל מתרסק. מהצד השני איך אפשר להגיד "טוב נו, אז נתפוס אותם ונכניס אותם למאסר עולם ואולי הם אפילו ישתחררו באיזה עסקה להצלת חיי חייל". אבל היותר מסובך זה המאבק הבלתי מתפשר בין הרגש להגיון. האם יתכן שדווקא מתוך המוסריות האישית הזו שאני חושב שיש לי בא הקושי הכלכך גדול? האם זה דווקא בגלל שאני לא מוכן להיות קיצוני לצד זה או אחר?

זה בטח לא יום קל. לאף אחד מאיתנו. אבל אני דבר אחד למדתי אתמול ובגדול. חופש הביטוי, בטח ברשתות החברתיות הוא מאד מוגבל. אם אתה מתוייג במקום מסויים תישאר שם. שלא תעז ללכת למקום אחר אפילו לא לרגע כי אחד מהטקסטים שתקבל על הקיר שלך יהיה משהו כמו "רגש זה דבר טוב אבל לא כל רגש צריך לכתוב על הקיר".

האמנם?

שיהיה לכולנו רק טוב

רן