ימים עצובים

ימים של ריקנות משולבת בבכי עצור.
ימים של רצון לעשות משהו אמיתי ומשמעותי אבל עם הרגשה של חוסר אונים. 

ימים עצובים שבהם אתה מנסה להאחז בחיים כי אין משהו אחר. כי אין ברירה.

ימים שבהם הציניות היא סוג של מגן והאדישות סוג נוסף של הגנה אבל בפנים הכל בוער.

הלכתי לבקר אתמול את משפחת מלקו המתגוררת בנוה יעקב. המון אנשים היו ואני יכולתי לחשוב רק על מה יהיה אחרי השבעה. אז הם יהיו לבד.

הבטחתי לעצמי שאז אחזור אליהם. הבטחתי לאבא האבל שאחזור.

אולי ההבטחה הזו תעזור להתמודד עם חוסר הבטחון. חוסר הודאות.

מלחמה ארורה שלוקחת בנים מאמותיהם.
מלחמת, אין ברירה, הם אומרים לנו אבל זה לא מכהה את הכאב.
מלחמה שהדבר היחידי הטוב שהיא מייצרת הוא הסולידריות והחיבור בין כולנו.

תארו לכם שאפשר יהיה לשמור על האחדות הזו גם אחרי המלחמה.