מה שהכי מפחיד אותי זה היום שאחרי המלחמה

אתמול הייתי חייב קפה הפוך של פעם. כזה שמגיע בכוס זכוכית עגולה נמוכה, כמו שהיו נותנים בקפה עטרה או בטעמון בירושלים לפני שלושים שנה. היה לי גם טעם בפה של פרוסת לחם מרוחה בחמאה ועליה חתיכת גבינת גאודה. עבה. לא יודע למה. פתאום. נזכרתי שיש מקום אחד כזה בירושלים שמכין בדיוק את הדברים האלה. המקום של איציק. קפה קטן ומשפחתי ברחוב דרך בית לחם שבשכונת  בקעה בעיר. כן כן, דרך בית לחם, כביש שפעם שהמשכת בו הוא הגיע לעיר שכל אחד היה יכול לנסוע אליה, גם הכביש המקביל שלו, דרך חברון מוביל לאותו מקום רק שעכשיו, כבר הרבה שנים, יש שם מחסום.

בכלל, בקעה זו שכונה מוזרה. במקור גרו בה אפנדים עשירים שעזבו עם הקמת המדינה. אח"כ היא הפכה לשכונת מצוקה, מלאת אלימות ופשע, אוכלוסיות מוחלשות מאד התגוררו בה. אני נולדתי וגדלתי בה. השכנים שלנו היו משפחת הולנדר, הבן הפך ברבות הימים לנציב שירות המדינה. ולידם גרו שתי החברות שלי הלה ומג'דה, בנותיו של הצבעי שהגיע להתגורר בשכונה מרמאללה. לא אשכח את מלחמת ששת הימים, אז עלינו כולנו לרחוב דרך חברון וחילקנו סוכריות טופי לטנקיסטים ששעטו קדימה לכבוש את ארמון הנציב, רמת רחל ומוצב הפעמון. אח"כ היא הפכה לשכונה של עשירים. צמודה לעמק רפאים היוקרתית.

דרך בית לחם מפרידה בין שני סוגים של רחובות. ממזרח רחובות כמו מרדכי היהודי, אסתר המלכה ושאר שמות מהמגילה, בחלק המערבי, זה שיורד לכיוון עמק רפאים, אפשר היה למצוא את 12 השבטים. במהלך השנים השתנתה בקעה. התברגנה, התעשרה, בתי קפה ומסעדות, אנגלוסכסים ופרנקופילים שקנו בתים ישנים, הרסו אותם ובנו במקומם וילות חלומיות אך לא מנקרות עיניים ששומרות על  מודל המבנים הערבים אלו עם התקרות הגבוהות, המרצפות המעוטרות ודלתות הברזל של פעם.

לפני כמה שנים החלטתי לבקר את בית ילדותי. דפקתי בדלת. פתחה אישה וברקע נשמע רעש של ילדים. "סליחה על ההפרעה" אמרתי, "אני גדלתי פה ורציתי לראות איך זה נראה היום". בשימחה הוכנסתי לדירה ונדהמתי לראות איך דירת 3.5 החדרים שבה התגוררו הורי שקיבלו אותה כדיור ציבורי בסוף שנות החמישים, הפכה לארמון. בעלי הבית החדשים, עולים מארה"ב, שמאלנים כמובן, חפרו שתי קומות למטה. ובחלק מהחדרים הישנים בקומה המקורית בנו מעין קומת ביניים, בכל אופן מדובר בחדרים שגובה התקרה מגיע ל- 4.80 מ'. התרשמתי וקינאתי. אפילו קצת כעסתי על ההורים שלי שלא היתה להם יכולת לראות את הנולד ועברו להתגורר באחת משכונותיה החדשות של ירושלים המתפתחת באמצע שנות השבעים.

נחזור לאיציק. איש מדהים. לפני מספר שנים כתבתי עליו בבלוג שלי וגם צילמתי אותו, צילום שמופיע, אחר כבוד, בספר הצילומים שלי "הישראלים שלי" (התמונה לפניכם). אצל איציק מתנהלים פרלמנטים לא רשמיים של ירושלמים ותיקים, גם חדשים. הרבה עיתונאים, אנשי שמאל, אנשים שאכפת להם מהמדינה ושואפים שכל אחד יוכל לחיות כאן בשקט ובשלווה.

המקום היה כמעט ריק, בפנים לא היה איש, בחוץ, חמישה שולחנות קטנים. שלושה מאויישים, סה"כ 6 אורחים. יום חמישי, שמונה בערב. בימים כתיקונם מפוצץ. אנשים עומדים על המדרכה הרחבה ושותים קפה, מדברים, מרימים כוס של בירה.

"תגיד", שאלתי "איך המצב. יש ירידה בעסקים?" "כן, ירידה גדולה", הוא ענה. "אבל לא נופלים פה טילים, ואין כמעט אזעקות וזה קהל ממש קבוע", התפלאתי. "אין מצב רוח", ענה ופניו קדרו. "אנשים לא רוצים לצאת מהבית. ולא רק בגלל מה שמתרחש עכשיו בדרום, זה בגלל הפחד ממה שיהיה ביום שאחרי. השינאה כלכך גדולה לא רק כלפי הערבים אלא גם בתוכנו בין הישראלים שזה ממש מפחיד".

הסכמתי איתו. נזכרתי במלחמת לבנון השנייה, איך היא הרסה את מרקם היחסים בינינו היהודים לבין ערביי ישראל. זה הרגיש יותר טוב אחרי 8-9 שנים אבל עכשיו זה נהרס לגמרי. חשבתי על מה שקורה ברשתות החברתיות, מול עיניי צפו תמונות קשות ביותר של הסתה, מילולית ופיזית, נגד מי שמעיז לדבר על תקוה, על שלום, על דו-קיום. נזכרתי בטעות האדירה שעשיתי לפני כמעט חודש כשערב אחד הרשיתי לעצמי לכתוב בעמוד הפייסבוק שלי הרגשה שעברה בי לזמן קצר.

"זה ממש מפחיד מה שקורה כאן", אמרתי לאיציק. "חוסר ודאות ענקי לגבי ההמשך. איך אפשר יהיה להתמודד עם השינאה שחלק מאיתנו מפתח כלפי אחרים, איך אפשר להתמודד עם השינאה שהצד השני חש אלינו. אני רואה את זה בקרב הסטודנטיות שזה עתה סיימו ללמוד אצלי בבית ספר לעבודה סוציאלית בתל אביב. רבות מהן ערביות. הקיטוב מדהים. כל אחד מתחפר בצד שלו ואין בכלל שבריר של נסיון לאחות את הקרע, בטח לא כשהפוליטיקאים שלנו, מימין ומשמאל, די מבסוטים מזה שהוא קיים. מבחינתם זה אחלה דרך לבנות קריירה פוליטית.

הקפה הגיע. חם ומהביל, עם קצף כמו של פעם, לא כמו אלו שעושים ברשתות הקפה בחמישה או בעשרים ש"ח לכוס. קפה סמיך, קצף חום בהיר, בלי כל מיני עיטורים. פשוט קפה טוב. על הכריך ויתרתי. מה לעשות, המשקל, הסכרת, כל שאר השטויות.

סיימתי במהירות ונפרדתי, הבטחתי לבוא שוב. אני אומר תמיד שאני מתגורר במדינת בקעה והמושבה הגרמנית, מה שאין כאן, כנראה שלא צריך להיות. אבל אני תמיד אומר לחברי השמאלנים שגרים בבתים שהיו פעם שייכים לערבים שהיום גרים בבית לחם חברון או בכלל עזבו את ישראל – האם בשביל השלום תסכימו להחזיר להם את הבית? לשלם עליו פיצויים?

בינתיים אני נשאר עם הפחד מפני היום שאחרי המלחמה. גם אם משרד הביטחון וצה"ל ידרשו הגדלה תקציבית, הממשלה שלנו חייבת להשקיע מספיק כסף כדי להחזיר לנו את האמון אחד בשני. כי אנחנו כולנו פה לחיות. יחד.

אגב, מי שרוצה את הספר שלי, עדיין נשארו כמה עותקים.