אני בסטרס

זהו – נשברתי (תמונה שנתנה לי מנחת קבוצות אחת שעוסקת בקידום נשים בחברה הערבית)
מהמצב. מהקיטורים. מהאכזבות. מהטענות. מהקללות. מהוצאות הדיבה. מההבטחות הלא ממומשות. עוד לא עבר שבוע מכיפור.

כן תהייה או לא תהייה מחאת קורנפלקס. ומה עם התקציב. זה לעג לרש, לעג לעניים או לעג לעצמנו. משחקים בפוליטיקה. משחקים בחיים של אנשים. משחקים בנו. שמאל וימין. חילוניים וחרדים, קואליציה ואופוזיציה. בשביל הויכוחים הבלתי נגמרים שמייצרים שורות ואינסרטים חסרי משמעות. כן אללוף או לא אללוף. האם חמישית מהבטחה גדולה זה טוב או לא. האם ההבטחה הגדולה היתה ממילא גדולה כדי לקבל משהו אחר? אולי. הבטחון מנפחים את הצרכים אז אולי גם אחרים עושים את זה. אבל מה באמת יעשו בשטח – זו השאלה.

אני בסטרס כי לא ברור מי נגד מי. מה שלא כותבים, מה שלא אומרים מיד משווים אותך לצורר. לעוכר ישראל.  אבל במקביל מתקשרים ומבקשים עזרה. המון רעיונות לפנים אמיתיות בשביל אמנון לוי. אבל כאלה שהוא בחיים לא יעשה כי זה לא רייטינגי מספיק. רייטינג זה להפוך את העוני לארוע בידורי כדי לגייס כסף לחבילות מזון. מה יש בחבילות זו כבר שאלה אחרת. איך מחלקים אותן זו גם שאלה טובה. אז למה לא לעבור למשהו אחר. כי כל שינוי מביא קודם כל להתנגדות. אח"כ לאורך זמן הוא נראה כבר אחרת.

מערכת משפט שהיא לא מערכת צדק ואולי אפילו לא מערכת של אמת. חלקים ממנה הם מערכת של חותמות גומי. מערכת של יועצים משפטיים וחשבים בעסוקים בעיקר להגיד למה אסור ולמה אי אפשר במקום לזכור את התפקיד שלהם שהוא לעזור למדיניות להתבצע. והרי רוב ההחלטות אינן כאלה שנופלות תחת ההגדרה של "פקודה בלתי חוקית בעליל", אבל הפחד התחיל לשלוט כאן בכל פינה. זה עצוב. זה מלחיץ זה סטרס.

מדברים על אנשים שקופים – אבל אנחנו רוצים שקיפות לא? אז כן. אבל זה סוג של שקופים אחרים. אז בואו נעשה את הפוליטיקאים שקופים. איך? חוקרים פרטיים. אבל אח"כ נתלונן על הפעלת חוקרים נגד אמהות חד הוריות. אז אולי זה בעצם הפוך על הפוך. אם נגרום לפוליטיקאים להיות בסטרס בגלל שעוקבים אחריהם – אולי הם יצביעו בעד ביטול החקירות של הביטוח הלאומי, משרד השיכון ואחרים. אבל מה זה יגרום, אולי לכך שהרבה יותר ינסו לרמות את המערכת. מי אמר שזה רע, הרי ממילא אנחנו משלמים כל החיים ומקבלים ממש מעט, אם בכלל.

אז לרדת או לא לרדת. אומרים שכדאי לברלין, אבל חבר'ה. מה. אני בשביל זה צריך ללמוד גרמנית, שפה מוזרה ומעצבנת. אז אולי לאוסטרליה או ניוזילנד – כל היום אפשר לבלות עם ההוביטים. אבל בעסה, יוקר המחייה שם גבוה, יותר מישראל אפילו, אז לאן כן? סקנדינביה. רגע, שם יש בעייה. יותר מידי מוסלמים הגרו לשם – אז מה נעבור לשם ונתחיל שם את "שתי מדינות לשתי עמים" מחדש?

אז מה בשורה התחתונה. להיות בסטרס אבל גם להיות אופטימי. כי בסך הכל. לא כלכך רע כאן. יש המון מה לשפר. יש המון אנשים שצריכים עזרה. יש המון דברים לתקן. נדמה לי שבמקום להפגין מול משרד ראש הממשלה צריכים להפגין בכל מקום שבו נמצא שר הביטחון. כי אם הוא יבוא ויגיד לביבי שאפשר פחות לצבא ויותר לחברה – זה יעבוד.

רגע, אז בסופו של דבר זה רק עניין של אסטרטגיה? כן ולא. כי זו אסטרטגיה מסובכת. מיליציות כלכליות, ועדים חזקים שדואגים בעיקר לעצמם. עובדי שירות ציבורי שנהנים מבטחון תעסוקתי אבל בתמורה אנחנו מקבלים שירות, איך להגיד, לא ממש.

נו שוין. אז היום אני בסטרס. ומחר חוזר לעשות את מה שצריך. כי אין ברירה. כי שינוי לוקח זמן. וצריך סבלנות. ויש תסכולים. אבל השינוי מגיע. לאט לאט אבל הוא מגיע. אבל רק עם עובדים נכון. אם לא מוותרים על האמת הפנימית. על הערכים, גם אם הם לא מוצאים חן בעיני מישהו. גם אם הוא מכפיש, ומקלל ואפילו מאיים. כי זו ריצה למרחק לא קצר. אבל כזו שגם חולי אסטמה ופיברו כמוני יכולים לעשות.

בכיפור ביקשתי סליחה מכל מי שפגעתי בו בכוונה או שלא, מכל מי שפגעתי ושאפילו לא הכרתי ושכאלה שהכרתי.
אבל זה עבר. עכשיו המטרות מסומנות והן מאד ברורות. יש לנו אזרחים שמגיע להם יותר. יש לנו חברה שיכולה להיות יותר חזקה וסולידרית. יש לנו חברים וחברות שיכולים להפוך את העולם אם הם רק רוצים. אז יש מי שמנבל את פיו ברשתות החברתיות ויש מי שסופג ועושה.

אני אמשיך לעשות. אחרי שהסטרס יעבור.