האיש שמאמין שיהיה טוב

פגשתי הערב את דייויד ברוזה. הזמר. החולם. המאמין בשלום. המשוכנע שבעזרת מוסיקה אפשר לקרב בין אויבים. זמר מדהים שלא מוכן לוותר על החלום על השלום. במקום שבו רבים מאיתנו מתחילים להתייאש, להפסיק להאמין ששלום בין הישראלים לפלשתינאים זה משהו אפשרי בכלל, מגיע ברוזה ומזריק לנו למוח כמות אדירה של אופטימיות, של תקווה.

ברוזה הגיע למועדון העיתונות הירושלמי, זה שמנהל אורי דרומי, להציג קטעים מהסרט הדוקומנטרי שנעשה על הפקת אלבומו האחרון East Jerusalem/West Jerusalem, פרוייקט מוסיקלי מדהים שהוקלט בשמונה ימים אי שם בחודש ינואר 2013 בירושלים באולפן הקלטות בין חומות העיר העתיקה.

בקטעים שהוקרנו לפני קהל שבתוכו הרגשתי כמו נער צעיר, לוקח אותנו ברוזה, עם המוסיקאים הפלשתינאים שניגנו איתו, למחנה הפליטים שועפט. דבר אחד מהדהד נשאר מהביקור במחנה הזה שבו עשרות אלפי פלשתינאים חיים כבר שנים בלי מערכת מוניציפלית, בלי חוקים ובלי שרותים חברתיים. במחנה הפליטים בשועפט אין עצים. אין שתילים וערוגות. אין גני משחקים ומתחמים ירוקים. או כפי שמספר אחד הנגנים שמשפחתו מתגוררת במחנה "המקום היחידי שיש בו ירוק זהו מתחם המרפאה של אונר"א במחנה.

ברוזה מאמין גדול בשלום. הוא מאמין בהדברות, בשיחה. הוא מאמין שבתוך תוכם האנשים הם אנשים טובים. הם רק הרבה פעמים מפחדים להוציא את הטוב שלהם החוצה. ברוזה מדבר על הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו. לא על הנרטיב הרחב והגדול. פשוט על העובדה ששני אנשים שנפגשים יכולים למצוא ביניהם הרבה מן המשותף גם אם הם מגיעים מתרבויות שונות.

המוסיקה מבחינתו היא החיבור המתאים ביותר. במסע בן שמונת הימים שלו, מקליט ברוזה שיר עם מקהלת ילדים ירושלמית. מקהלה המורכבת מילדים ממזרח העיר וממערבה. קבוצה שנפגשת כבר זמן רב אחת לשבוע. לפעמים פעמיים. במסגרת השיחות עם המנצח על המקהלה מתברר שהילדים אף פעם לא שיחקו יחד. רק שרו. והינה במסגרת המסע של ברוזה החליטו המארגנים לתת לילדים יום של משחק. "מתברר", אומר המפיק "שבכל העולם ילדים משחקים באותם משחקים".

למפגש הערב הגיעה עם ברוזה גם הזמרת מירה עוואד שגם היא השתתפה בפרוייקט שיצא כדיסק מדהים ביופיו ובעוצמתו. שניהם דיברו על המחבר בין תל אביב לרמאללה, בין ירושלים על חלקיה והאוכלוסייה המתגוררת בה, על השאיפה שיהיה כאן יותר טוב.

העיתונאים הזרים שמילאו את האולם, ביניהם גם כתב יהודי העובד באל ג'זירה, שאלו את השאלות המתבקשות. על המסר, על החלום, אבל אני הרגשתי שהם מפספסים את הפואנטה. את העובדה שלמרות שרבים מדברים היום על ניהול הסכסוך הישראלי פלשתיני יש עדיין רבים שמשתוקקים ומאמינים שניתן להגיע להסכם שלום אמיתי.

מלבד הקטעים מהסרט ברוזה שר. לבד, עם עוואד ושוב לבד. שירים מתוך הפרוייט היפיפה שלו.  נדמה היה שבכלל לא משנה לו אם באולם יש מאה איש או חמשת אלפים. הוא פשוט נתן את כולו – למען השלום.

הוא חתם ב"יהיה טוב" ההסטורי. עם תוספת אקטואלית על הכמיהה לשלום למרות המלחמות האחרונות. הקהל שהיה דובר אנגלית ברובו (הערב התקיים באנגלית), לא לגמרי הבין וברוזה  נחלץ לעזרה ותרגם.

מחיאות הכפיים הסוערות כשהוא ירד מהבמה הוכיחו שוב איזה מוסיקאי ענק הוא ועד כמה מחנה השלום הוא חלק ממנו.

ניגשתי אליו להגיד תודה. לספר שהדיסק שלו מתנגן לי באוטו. שהוא ריגש אותי כלכך וגרם לשערותי לסמור. ציינתי שאני ירושלמי ושהתמונות בסרט נוגעות בי בלב ממש ושבכלל נושא השלום הוא גם חלק ממני. סיפרתי לו על היותי הדובר האחרון של מפ"ם ומילים אלו גררו חיבוק גדול. "אנחנו עוד ניפגש" הוא אמר לי. ואני בטוח שזה אכן יקרה.

"אני מביט מהחלון אולי יגיע יום חדש".