זה היה ב-7 בנובמבר 2009 נסעתי לכיכר ברגשות מעורבים. שנה אחרי שנה והטכס נראה אותו הדבר. אותם נאומים, אותם אנשים. אותו דוחק וצפיפות. בעלי בתי הקפה שעושים קופה. בקיצור. הריטואל החוזר על עצמו ללא שינוי. אבל כשהגעתי לתל אביב היה ריח של משהו אחר באויר.

כבר בשעה מוקדמת יחסית נדמה היה שלא יגיעו המוני אנשים. בדרך כלל הכיכר היתה מתמלאת מוקדם. לפחות שעה לפני תחילת העצרת ואי אפשר היה להכניס בה סיכה. בתי הקפה בדרך כלל היו כבר מלאים ותורים ארוכים של נשים ונערות, גם קצת גברים, היו עומדים בתור לשרותים. לא הפעם. די בקלות אפשר היה למצוא מקום. לא היה ממש עומס. בשעה 20:00 התחלתי לפלס את דרכי פנימה, לתוך הכיכר.

די בקלות הצלחתי לעבור בינות לאנשים מצד אחד לשני. הרוב היו בני נוער, המון חולצות כחולות, השומר הצעיר, תנועת הנוער העובד והלומד, מחנות העולים. הצופים כמובן היו שם בהמוניהם. וקצת צעירים של מרצ, לא ממש מורגשים, וטיפות זעירות של חברה ממפלגת העבודה. המפלגה של רבין שבמשך השנים הפכה למפלגת האבודה. בין השאר בשל מחדליו ויהירותו של העומד בראשה היום ושבעוד זמן קצר הייתי אמור לשמוע את קולו, המעצבן, מעל הבמה.

הסתובבתי בכיכר, מנסה לתפוס במחשבתי את הרגע, להבין האם היה כדאי להגיע, האם כדאי להשאר. רשימת האמנים היתה די מעניינת. בעצם הרוב הרי הגיע בגללם, אחינועם ניני, מיטל טרבלס, קובי אפללו, הדג נחש, אפילו צביקה פיק. ואז זה התחיל.

מצעד של דוברים בסדר מופתי כאשר בין דובר לדובר יכול הקהל להרגע ולהתאושש עם אחד מהזמרים הנהדרים שהשתתף בערב. היה זה רן כהן, חבר הכנסת לשעבר ממרצ היה זה שהצליח בתורו לסחוט מהקהל מחיאות כפיים סוערות. הוא היה שם בכנסת אחרי הנצחון הגדול של רבין ב- 1992 אליו הצטרפה גם מרצ עם 12 מנדטים. בתקופה שכולם חשבו שהינה הינה יש סוף סוף סיכוי לא רק לשלום מדיני, אלא גם לפריחה חברתית. וההתחלה היתה מבטיחה.

ואז עלתה ציפי לבני על הבמה. ואני, שרגליי כבר כמעט ולא נשאו אותי, שהמקל שבו אני מסתייע כבר עמד להשבר מכובד המשקל שהעמסתי עליו כדי לנסות ולהפחית את הלחץ מעל רגלי, אני הרגשתי שכולי מצטמרר. חס וחלילה לא בגלל הקול, הקצת מאנפף שלה. אלא בגלל הדברים, בגלל האומץ שלה להגיד את הדברים שאני תמיד רציתי שראש ממשלה יגיד.

אז באותו הערב הרגשתי שיש ממשיכה לרבין, לצניעותו, לישירותו, למורשתו. אתמול הרגשתי שיש מישהי שאפשר לסמוך עליה שתעשה את הדבר הנכון.

השבוע זה חזר אליי. פעמיים. הפעם הראשונה היתה אחרי שקראתי את הראיון איתה בידיעות אחרונות. ראיון מקיף, תובעני אבל בעיקר מלא בתשובות אמיתיות, ישירות ולא מתחמקות. כמו אלה שצריך שיהיו. הפעם השנייה היתה בשיחת טלפון שקיימנו. אני ביקשתי לדבר על רעיון שהיה לי הנוגע למתן שרותי תרגום בהליכי הוצאה לפועל ואחרים. אחרי כמה שניות קצרות היא התחילה לדבר על הרצון שלה להאבק בגזענות, למלחמה בלתי מתפשרת באלימות נגד נשים. בהרחבת היכולת של כל אזרח בישראל להשתמש במערכת המשפט והצדק מבלי שמצבו הכלכלי יעמוד לו למכשול. שיחה שהותירה אותי נרגש כמו אותו לילה בנובמבר 2009.

בעוד יומיים אגיע שוב לכיכר. אני לא יודע אם לבני תהייה שם. לא יודע אם תבוא וגם תדבר. אבל בתוך הממשלה הזו שלנו היא בהחלט קול ששווה להקשיב לו.

 

 

תגובה אחת בנושא “חמש שנים אחרי הערב בו פגשתי לראשונה את ציפי ליבני

  1. כל כך מסכים איתך, שמח שיש עוד שפויים במדינה הזאת שיודעים לזהות את הטוב… מי יתן ויהיה נס ואנשים יפתחו את העיניים והיא תהיה ראשת הממשלה הבאה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s