לפני מספר שבועות ציין העולם את יום ההזדהות עם אנשים החיים בעוני. אצלינו בישראל יציינו את היום הזה בעוד כשבועיים במגוון פעילויות בכנסת. פעילות שהחלה ביוזמת "ידיד" וארגונים נוספים עוד בשנת 2007. שנה לאחר מכן גם כתבנו את חוק "יום המאבק בעוני" שמטרתו להעלות את הנושא אחת לשנה בצורה רשמית במוסדות החינוך, בשיח הציבורי והממשלתי בצורות שונות. הכנסת כמובן דחתה את הצעת החוק, סיבה אמיתית לא היתה לה חוץ מהעובדה שעוני זה דבר שמצטלם טוב כצדקה אבל לא כתהליך לעשיית צדק. אגב, אם מישהו מחברי הממשלה או הכנסת רוצה ומוכן להרים את הכפפה ולקבל את הצעת החוק אשמח לתת לו.

אבל לא על החוק לציון המאבק בעוני רציתי לכתוב לכם. דווקא על היבט אחר הקשור למלחמה בעוני. היבט שבדרך כלל לא מתעסקים בו. איך הנצחון במלחמה בעוני יביא לצמיחה כלכלית של מדינת ישראל כולה. בעוד זמן קצר תחל הכנסת בדיוני התקציב. מאות מליארדים של שקלים יעברו מיד ליד, חלקם בעסקאות פוליטיות וחלקם כחלק מהטייס האוטומטי של תקציב המדינה. זה הרגע לעצור שנייה ולחשוב על מנוע צמיחה שאנחנו פשוט לא מתניעים אותו כבר יותר מעשר שנים. להפך.

תרשו לי לקחת אתכם אחורה לשנת 2002. שר האוצר סילבן שלום, המשק בבעייה. לשלום רעיון מדהים לפתור אותה. בוא נקטין את הקצבאות ואת ההטבות למי שלא עובד במקביל נכריח אותם ללכת לעבוד, לא חשוב במה, וכך גם נקטין מיידית את הוצאות הממשלה ובטח נקטין אותן בעתיד כי אנשים עובדים לא צריכים תמיכה ממשלתית. ההצעות של שלום עברו בממשלה. נסיונות של ארגונים חברתיים לצאת נגדן כללו בין השאר שתי דרישות מהותיות – שמפלגת העבודה שהיתה אז חברה בממשלה תפרוש ממנה ושר האוצר יתפטר. שתי המטרות הושגו, פואד בן אליעזר שחיפש תירוץ לצאת מהממשלה עשה זאת כאילו על הרקע החברתי כלכלי והמהלך כולו הוביל לבחירות כאשר בסופם קיבלנו את ביבי נתניהו כשר אוצר חרוץ להפליא שיישם באדיקות את הגזירות של קודמו.

צמיחה היתה? כן. אי אפשר להתכחש. אבל למי? בקרב מי? גידול במספר העובדים היה? גם כן. אבל מה לגבי רמת ההכנסה שלהם. ופה הנקודה החשובה. תכניתם של שני שרי האוצר שנשענה על אג'נדה כלכלית שכבר מזמן ברור שהיתה שגוייה, אומנם הצליחה להגדיל את מספר העובדים ולהקטין את מספר הישראלים המקבלים קצבאות, כמו גם להקטין את מספר הזוגות הצעירים שלקחו משכנתא ממשלתית (היא פשוט היתה יקרה מידי והקריטריונים כאלה שלא ניתן היה לעמוד בהם) אבל יותר מכל היא יצרה סקטור חדש של ישראלים – עובדים עניים.

רבבות ישראלים העובדים במשרות מלאות, לעיתים ביותר ממשרה אחת ולמרות זאת לא מצליחים לגמור את החודש. תוכניות האוצר לייצר צמיחה במשק אמנם הצליחו אך המחיר היה בשמיים. הפערים החברתיים התרחבו בצורה ובדרך שאי אפשר להסכים איתה, אבל יותר מזה, העוני העמוק שהיה משוייך עד אז לעשירונים התחתונים ביותר החל לחלחל לעבר מעמד הביניים – מעמד הביניים הנמוך שהפך למעמד העובדים העניים. הבעייה לא היתה כבר להעביר אנשים מקצבאות לעבודה. הבעייה היא איך אפשר לסייע להם להגדיל את הכנסותיהם.

פה נכנסת לתמונה ועדת אללוף למלחמה בעוני. מי שקורא היטב בין השורות של הדו"ח שהגישה הועדה מבין שלא מדובר ברעיונות המבוססים על זריקת כסף על אוכלוסייה רק כדי לייצר לה יכולת קיום מינימלי בכבוד.

צריכים להבין,  אנשים החיים בעוני מוציאים את כל כספם על צריכה. הם בעצם מניעים את גלגלי המשק הישראלי. אנשים החיים בעוני שאינם רואים אופק תעסוקתי או כלכלי אינם מסוגלים להביא את עצמם למקום שבו התפוקה שלהם כעובדים תהייה גבוהה יותר ממה שהיא היום. אנשים החיים בעוני והסובלים ממצוקות של דיור, חובות, הדרה כלכלית במוסדות פיננסים לא יכולים להפוך, בלי סיוע ממשלתי מסיבי, לאנשים שמחזירים למדינה את ההשקעה שהיא משקיעה בהם.

המלחמה בעוני היא בעצם המלחמה על יכולת הצמיחה העתידית של מדינת ישראל. יש לחלק את המלחמה לשני חלקים – איך מאפשרים קיום בכבוד לאותן אוכלוסיות שמיצוי כושר ההשתכרות שלהן נמוך (מסיבות רפואיות ואחרות) ואיך במקביל מתגמלים את כל אלו שנכנסו, באל כורחם להגדרת העובדים העניים.

באה הממשלה ואומרת. אנחנו מסייעים. אנחנו נותנים מענק עבודה (מס הכנסה שלילי) למי שמשכורתו נמוכה. אנחנו נפעיל כלים כדי לסייע לאוכלוסיות מעוטות הכנסה לרכוש השכלה שבעזרתה אולי יוכלו להגדיל את הכנסתם (קצת הצחקתם אותי אבל על זה במאמר הבא) אבל אנחנו לא נסיר את החסמים שאותם היטלנו בשנת 2002 ושמונעים בעצם ממאות אלפי משפחות עניות להגדיל את הכנסתן ולאפשר להן קיום אמיתי בכבוד.

דוגמאות? בבקשה. ממשלת ישראל דוגלת בשיטה של או שאתה עובד או שאתה חי על קצבה – אין באמצע. אם זו קצבה היא נמוכה מידי ומבישה. אבל היא מביאה איתה סיוע בתחומים שונים כמו דיור, חינוך ואחרים. אם אתה עובד אז אתה כבר לא זכאי לסיוע למעט מענק עבודה שמשולם לך תמיד באיחור של שנה.  למה לחסום אמהות חד הוריות שרוצות לצאת לעבודה אבל זקוקות למזונות הילדים שלהן כמו אויר לנשימה. למה לעשות את אותו הדבר למקבלי הבטחת הכנסה שלא מסוגלים למצוא עבודה ביותר משכר המינימום ומשכר מינימום, זה כבר ידוע לכולם, אי אפשר להתקיים.

למה עוד לא הוקמה הקרן הממשלתית להלוואות למשקי בית מודרי אשראי כדי שאלו לא יאלצו ללכת וללוות כספים בריבית רצחנית בשוק האפור, איך זה שעוד הבינו שבלי קורת גג ראוייה, בתשלום שמשפחה ענייה יכולה לעמוד בו, אנשים לא יצאו לעבוד כי הם ידעו שאין להם לאן לחזור בסופו של יום? ועוד לא דיברנו על העלמת הכנסות, עבודה בשחור, תרגילים פיננסיים ואחרים, חיים תחת חובות שלא נגמרים למרות שלמערכת המשפט ולנושים עצמם ברור שיכולת ההחזר היא אפסית אך הם מעדיפים לתת לאיש החי בעוני להנמק בכלא הכלכלי של רשות האכיפה והגבייה.

עוד לא הבנתם שבסופו של דבר אנשים שיכולים לחיות כמו שצריך הם מנוע הצמיחה האמיתי של המדינה שלנו?

לחברי הממשלה וחברי הכנסת. ההשקעה התקציבית במסקנות הועדה למלחמה בעוני היא לא רק צורך. היא חובה אסטרטגית הקשורה לבטחון המדינה. כי הבטחון, כמו שאמר ראש הממשלה הנרצח, יצחק רבין "בטחון איננו רק הטנק, המטוס, וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם – האדם, האזרח הישראלי. בטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, והוא החברה שבתוכה צמח. והביטחון הוא גם התקווה של האדם. בטחון הוא שלוות הנפש ואמצעי הקיום של העולה מלנינגרד, הוא קורת הגג לעולה מגונדר שבאתיופיה, הוא בית החרושת והתעסוקה לבן הארץ הזאת, לחייל המשוחרר, הוא השתלבות בהווי ובתרבות שלנו. גם זה ביטחון".

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s