יום שישי, מה יותר טוב מלשלב עבודה עם קצת לנשמה. נסעתי לדלית אל כרמל. כבר כמה שנים טובות שמבקשים מאיתנו להקים מרכז זכויות של "ידיד" בעיר. הפעם יש הרגשה שזה יכול להצליח. הייתי צריך להגיע לשם כבר לפני כמה חודשים אבל ההחלטה של ממשלת ישראל לצאת למלחמה בדרום טרפה את הקלפים.

muhraka002small

מזג האויר  נפלא, אפילו בשבילי, שמש אבל לא חם מידי. היישוב השתנה. התפתח. התרחב. המון תיירים, ישראלים וגם לא. ציורי, צבעוני. הכל מרוכז. וגם מנזר כרמליטים אחד (מוחרקה) עם הגינה המופלאה שלו, ילדים שמתרוצצים וחתולים שמחפשים שאריות אוכל. כמו בחו"ל אבל ממש פה מתחת לאף.

ליד אחד מסניפי הבנק ביישוב חיכה לי מ. אישיות מוכרת ביישוב. איש ציבור ברמ"ח אבריו. בזמנו היה בתפקיד בכיר במועצה. היום הוא משקיף מבחוץ. קצת כועס. אומר שהוא מרגיש שלקחו לו את העיר. הפכו אותה לעיר של משפחה אחת. לא דבר חדש. אבל מ. הוא איש אמיץ. הדברים הבאים שתקראו, בשבילי הם חדשים, לפחות בחלקם. אני החלטתי לא לחשוף אותו בשמו, לא להעמיד אותו במבוכה מול הטוקבקיסטים ושאר ההמון.

יצאנו לסיור בעיר. המון בניה חדשה. בתים גדולים וקטנים, וילות מפוארות המשתרעות של שטחים שאצלנו בעיר רק אפשר לחלום עליהם. המון ירוק, בכניסה לכל בית ערימה של גזרי עצים מחכים ומזומנים לחורף הקרב. "אני מבין שהשריפה בכרמל עשתה טוב לקבלני העצים והפחמים", אמרתי. "לא בדיוק", הוא ענה, "מתברר שהעצים שספגו את חומרי הכיבוי לא ראויים לשימוש, הם מפיצים ריח ועשן המזיקים לבריאות". ובכל זאת, החימום בעץ בדלית אל כרמל ועוסיפיה הוא חובה. אין טוב מקמין בוער לחמם את הבתים בחורף.

מ. סיפר לי על משפחתו. 4 בנים, שניים קטנים. "עם הגדולים לא לגמרי הצלחתי", הוא מספר. "כל אחד עושה מה שמתחשק לו. אני נותן להם לעשות מה שירצו, אם יכשלו זו בעייה שלהם. לפחות יש להם את הבית לחזור אליו אבל יש לי רק תנאי אחד. חייבים לשרת בצבא. מי שלא ירצה לא יוכל לגור אצלי בבית".

באותו רגע הבנתי שמ. הוא ציוני. השיחה המשיכה וקלחה. התעניינתי ברמת החינוך ביישוב, במצב התעסוקה. לא דבר קל. "תראה", הוא אמר. "מעבר לכביש נמצאת יוקנעם, את כל הטוב היא לקחה, איזורי תעשייה ופיתוח. עשרה מפעלים חדשים הביאו לאיזור התעשייה הבנוי על קרקעות שהיו שייכות לנו, לדרוזים. חלקם נבנו על קרקע של מחנה צבאי שהוקם על קרקע שהופקעה ולאחר שעזב, לא החזירו את הקרקע לבעליה, העבירו אותה לשטח המוניציפלי של יוקנעם. לפחות שמפעל אחד מתוך העשרה יביאו אלינו. שיעזרו לנו לפתח איזור תעשייה. לאו הייטק. שיהיה לתושבים מה לעשות. אבל לא. כלום."

והוא המשיך. "תראה איזה מצב נהייה פה. הנשים שלנו יורדות לעשות משק בית אצל היהודים בחיפה. איפה נשמע כזה דבר בעבר. ממתי הנשים הדרוזיות היו יורדות לעבוד בבתים של יהודים ועוד במשק בית. וגם הילדים. הגדולים התרגלו לשבת בבית. אין להם מה לעשות. הם לא יוצאים ולא כלום, דבוקים לטלויזיה ולסלולרי שלהם. את הקטנים אני מנסה לכוון, מנסה לגרום להם להתחבר ליהודים, לאלו שגרים בחיפה. נראה לי שאני אצליח, אחד מהם התחיל לשחק כדורגל בקבוצה מעורבת של דלית אל כאמל ויוקנעם, את השני אני מסיע פעמיים בשבוע לחיפה לשחק טניס. לפחות הם מתחברים לאלו שיוכלו לעזור להם להגיע למקומות אחרים, ללמוד, לעשות עסקים. לא להשאר כמו שאבא שלי שבקושי ידע לקרוא ולכתוב. לי יש תואר ראשון, עובד על השני. רוצה שהילדים שלי גם.

"ומה עם המסורת והמורשת", שאלתי. "לפחות מלמדים אותה בבית הספר?" התשובה של מ. גרמה לי לזעזוע קטן. "לא ממש", הוא אמר. "אבל בעצם אין לנו ממש מורשת. אנחנו לא מספיק זמן פה בישראל, המורשת שלנו היא בסוריה ולבנון. לא כאן. כאן אנחנו צריכים להתחבר אל היהודים. אנחנו חלק ממדינת ישראל. אתה יודע, אני חושב שהדבר הכי טוב שהדרוזים עשו בעבר זה שהם הגיעו להסכמות עם היהודים האשכנזים. אם הם היו צריכים לעשות עם היהודים שבאו מארצות המזרח, שום דבר טוב לא היה יוצא מזה".

ואני בשלי, תגיד מ.  אתה יוצא דופן באמירות האלה שלך? "ממש לא", הוא השיב בלי היסוס. "יותר ויותר דרוזים מדלית אל כרמל ועוספיה חושבים כמוני, חושבים שאם אנחנו רוצים להצליח אנחנו חייבים להתחבר יותר אל היהודים.

ואיפה הבעיה הכי גדולה שאתה רואה עכשיו? "בתעסוקה ובדיור. החבר'ה הצעירים שחוזרים מהצבא אין להם תעסוקה טובה כאן ליד הבית. ועם הדיור, זו ממש בעייה. תראה אפילו במע"מ אפס דפקו אותנו. אצלינו לא קונים מקבלן. הילדים קונים קרקע או מקבלים מההורים ובונים בעצמם. בלי קבלנים. אז איך יקבלו את המענק של המע"מ? "אולי צריך לתת להם החזרים, כמו במע"מ של תיירים שחוזרים לארץ מחו"ל. "זה יהיה נהדר", הוא אמר ואני הבטחתי לכתוב על כך לשר האוצר. אולי יש לו תשובות.

היום כמעט נגמר ובדרך החוצה החלטתי לעבור במוחרקה, המינזר הקרמליטי המשקיף על עמק יזרעאל, על התוואי הישן חדש של רכבת העמק, על כפר יהושע והתחנה המשוקמת שלו. מקום מדהים ביופיו ובשלוותו. אבל על זה בסיפור הבא.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s