אם לא היו עכשיו בחירות יתכן שהיו פה פחות אנשים שחיים בעוני  

נתחיל בגילוי נאות – אני תומך בהרצוג ובלבני, בלפיד ובכחלון, בגלאון ובגילאון. זהו

ביומיים האחרונים הקדשתי מספר שעות לקריאה די יסודית של דו"ח העוני של הביטוח הלאומי ודו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב. הדברים המרכזיים שהיה אפשר ללמוד מהדוחות היו שמדידת העוני רלוונטית לשנת 2013, שמספר העניים ירד אבל מספר העובדים העניים עלה. שלשמונים אחוז מהישראלים יש מינוס בבנק, שהסיבה שמספר העניים ירד זה בגלל שהוסיפו מס הכנסה שלילי ויותר ערבים וחרדים השתלבו בעבודה.

עכשיו בואו וניקח את העובדות הללו ונשחק איתם קצת. הרי בסופו של יום מדובר במשחק במספרים. כל אחד יכול לשחק במספרים ולקבל את התוצאות שנוחות לו. לפני שמונה שנים בערך אולי קצת יותר, החליטה ממשלת ישראל לתת לכל קשיש תוספת של 140 ש"ח, כמדומני, לקצבת הזקנה. המשמעות היתה שמבחינה סטטיסטית עשרות אלפי קשישים עברו מהגדרה של עניים להגדרה של לא עניים. האם זה שינה בצורה משמעותית את החיים שלהם? כמובן שלא. הם המשיכו לחיות בעוני.

כך גם עד לשנת 2013. הסיוע הממשלתי שבא לסייע לאוכלוסיות מעוטות הזדמנויות היה עלוב. עשרות מליוני שקלים שהיו מיועדים לסייע לעובדים עניים  ולאנשים החיים בעוני עמוק לנסות ולהשתחרר מכבלי ההשרדות הבלתי אפשרית לא הגיעו ליעדם. הישראלים ממשיכים לחיות בעוני כי פשוט אף אחד לא חשב שזה ראוי וכדאי להסיר חסמים, להקצות את התקציבים הנדרשים ובכלל להרחיב בצורה משמעותית את מושג מדינת הרווחה.

דוח העוני של שנת 2013 מראה שמספר העניים ירד בכ- 100 אלף. אבל זה רק על הנייר. זה רק בכאילו. מי שחי בשטח, מי שפוגש את האנשים, גברים ונשים, יום יום במשך שנים יודע שהדבר היחידי הוא העברתם בגליון של נתונים מצד אחד לצד השני. בפועל הם פשוט ממשיכים לחיות בעוני.

אבל זו לא כל התשובה. התשובה האמיתית תמונה בשנת 2014 ואפילו יותר מכך בשנת 2015. בשנת 2014 כבר החלו לאגם תקציבים ממשלתיים לטובת מה שאנחנו רגילים לכנות אוכלוסיות הרווחה. כסף גדול הוקצה לניצולי שואה, ניתנו התחייבויות במאות מליוני ש"ח לקבוצות שונות באוכלוסייה, נכים, אמהות חד הוריות ואחרים. נעשו שינויים נוספים במס הכנסה שלילי, אבל כל אלה עוד לא נספרים. חלקם אף היה אמור להכנס לתוקף בתחילת 2015 אבל בגלל הבחירות הכל נדחה.

בחירות, מסתבר, דוחות הכל. גם את יכולת הקיום הבסיסית של הישראלי החי בעוני. בחירות גוברות על כל דבר אחר, שהעניים יחכו. במקום להגיד קודם כל הזכויות של האזרחים אנחנו עוסקים קודם כל בזכויות של הפוליטיקאים. לא חבל?

תארו לכם שלא היו עכשיו בחירות. עוד מליארד ש"ח היו ניתנים לניצולי שואה, תקציב המדינה החדש היה כולל הגדלה של קצבאות הזקנה, האמהות החד הוריות היו זוכות בהגדלה משמעותית מיידית של מס הכנסה שלילי ואפילו החסם בחוק המזונות היה בדרך לשינוי הסטורי.

תארו לכם שאם לא היו בחירות בעוד שלושה חודשים אפשר היה לספק גם בקיץ הקרוב קייטנות לילדים ממשפחות מעוטות הזדמנויות. אפשר היה להוסיף עוד תקציבים לסיוע בשכר דירה. אפשר.

אבל יש בחירות. ובחירות דוחות הכל. בעיקר אומרים לנו, תעשו הפסקה. הפסקה מהחיים. עוד חצי שנה נתחיל מחדש. ועוד שנה וחצי יהיה כאן שוב טוב. אבל מה יהיה בינתיים? בינתיים תסתדרו בלי. כמו שעשיתם עד עכשיו. כי בחירות זה הכי חשוב.

לי נדמה שמה שהכי חשוב זה שאחרי הבחירות ידאגו הפוליטיקאים לממש את כל ההתחייבויות של שנת 2014 וכמה שיותר מהר. אחרת מספר העניים יגדל בהרבה.

ואי אפשר בלי מילה לסיום גם עלינו. האזרחים. הכותרות מדו"ח טאוב הכריזו שלשמונים אחוזים מהישראלים יש מינוס בבנק. הממוצע שלו 1000 ש"ח לחודש. וזה הולך ומצטבר. אבל מישהו מהכותבים עצר לרגע אחד ושאל את עצמו איך זה יכול להיות שישראלי עם מינוס של אלף ש"ח בבנק לא יכול לעשות בעצמו שינויים בתקציב המשפחתי ולצמצם את המינוס הזה. לנו כאזרחים אין אחריות בכלל על ההתנהלות הפיננסית שלנו? או שאולי זוהי תחילתה של המחאה החברתית הבאה שתדרוש מהבנקים לתת לכל ישראלי 1000 ש"ח לחודש כדי שהוא ישאר לקוח ולא יעזוב לבנק אחר בשם התחרות שכלכך הרבה זמן מבטיחים לנו.