יש בעייה בשוק הדיור וגם אנחנו אשמים

מבקר המדינה לא חידש דבר. הוא לא הצביע על דבר אחד שלא ידענו קודם. מבקר המדינה "שכח" להזכיר ולטפל לפחות בשלושה גורמים נוספים שאחראיים על משבר הדיור. שניים גדולים ומשמעותיים ביותר והשלישי. אנחנו עוד נגיע לשלישי.

דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור כמעט ולא עסק בחלקם של הבנקים במשבר, בתפקיד שמשחקים היזמים והקבלנים. איך בעצם אף אחד מהם לא רוצה שהמשבר יגמר. זה טוב להם.  מבחינת שני השחקנים האלה הכסף ממשיך לזרום. בענק. ההתחייבויות שהפריירים התורנים, אלו שאנחנו נוהגים לכנות בשם "הזוגות הצעירים" כשם גנרי לכל מי שרוצה לרכוש לעצמו כמה בלטות מעלית ומרפסת, ההתחייבויות של אלה רק הולכות וגדלות. הצמא שלהם כלכך גדול שמבחינת היזמים, הקבלנים והבנקים מסחטת הכסף עובדת שעות נוספות.

לפני שנה וחצי הייתי מעורב בנסיון ליזום פרוייקט דיור בר השגה באחת מהערים הגדולות מחוץ למדינת תל אביב. לא ממש פריפריה. עיר עם איזורי תעשייה, בתי חולים, כל מה שתרצו. לשמחתי מצאתי יזם עם ראייה חברתית. "אני מוכן להרויח קצת פחות", הוא אמר. וניסינו לצאת לדרך. הכל נראה טוב עד שהגענו לשלב המימון הבנקאי. לפחות 23% רווח אנחנו רוצים כדי שנממן את הפרוייקט, אמרו הבנקים. "אני מוכן לפחות, כדי שמחיר הדירות יהיה יותר נמוך", אמר היזם. "זה לא מעניין אותנו", המשיכו פקידי הבנק. "אם זה לא רווח שאנחנו רוצים זה לא יהיה"

וזו בדיוק הנקודה שלא נבדקה עד היום. לא על ידי מבקר המדינה, לא על ידי המפקח על הבנקים, לא על ידי הגורמים הממשלתיים השונים. אומרים לנו שזה טיבו של השוק החופשי. האמנם? האם אף אחד לא חשב לרגע שאם אפשר היה להוריד את עלויות המימון ואת אחוזי הרווח אפשר היה להוריד את מחירי הדירות?

אלו שני הגורמים הראשונים האחראים לא פחות מכל אחד אחר למשבר הדיור. הגורם השלישי, ככל שזה קשה לי לכתוב, זה אנחנו. האזרחים. מה פתאום אנחנו, אתם בוודאי תמהים. מה אנחנו אשמים. אנחנו בסך הכל רוצים את האפשרות לקנות לעצמנו בית. דירה קטנה. משהו שנוכל איתו להתפתח ולגדול ולהוריש לילדינו.

בעוד שנתיים או שלוש יהיו כאן יותר ממאה אלף דירות חדשות לזוגות צעירים, למעמד הביניים, יהיה כאן דיור בר השגה למכירה, יהיה דיור בר השגה להשכרה (ותזכרו שעד לפני שנתיים שלוש אף אחד בכלל לא רצה להוציא את המילה "להשכרה" מהפה שלו), יהיו כאן פרוייקטים מיוחדים שחלקם ימכר בשוק החופשי מיד וחלקם ימסרו להשכרה לתקופה בינונית בשכר דירה מופחת שלאחריה ניתן יהיה לרכוש את הדירה במחיר ריאלי.

אבל שזה יקרה והחלום הגדול של כולנו לשינוי שוק הדיור אכן יגיע גם עלינו מוטלת אחריות לא קטנה. כזו שאומרת. מהיום לא קונים. מהיום לא שוכרים בכל מחיר. מתווכחים. תיקחו אותי למשל. כבר תשע שנים גר באותה דירה שכורה בירושלים. לא גדולה, לא מפוארת, במקום טוב. כשחתמתי על חוזה השכירות שלי שילמתי 2,700 ש"ח.  600$. לא בשמיים. כששילמתי את הצ'ק הראשון לשנה התשיעית על הנייר התנוססו הספרות 4,300 ש"ח. כמעט 100% עלייה. כבר לפני שנתיים חשבתי שזו שערורייה לבקש סכום כזה, אבל אז הבנתי שאם זה לא יהיה אני זה יהיה מישהו אחר.

הבנתי שאם אגיד לבעל הבית שלי שאני לא מקבל את התנאים שלו אז בתוך עשר דקות, אולי פחות תעמוד מחוץ לדלת שורה ארוכה של אזרחים ישראלים, אנשים עובדים, שיריבו ביניהם מי יהיה הראשון להכנס פנימה ולחתום על הסכם השכירות החדש של הדירה שלי. כן כן שלי. כך אני חש אחרי 9 שנות מגורים בה.

ואני, שאומר כבר חמש עשרה שנים ויותר, כמו שר האוצר לשעבר "באתי לשנות", נתקעתי. לא הייתי מסוגל לזוז ולחשוב שאולי יהיה לי קצת לא נוח אם אצטרך לחפש מקום מגורים אחר, אולי לגור בשותף, אולי לבקש מההורים לרבוץ אצלם בחדר האורחים כמה חודשים. אולי קצת יותר, עד שאארגן עוד כאלה כמוני שפשוט יגידו לא.  כי זה כל מה שצריך לעשות. להגיד לא.

בקיץ 2011 יצאנו למאבק על הדיור. מה בעצם היתה המטרה. מה רצינו להשיג. להוריד את שכר הדירה? לגרום לממשלה לסבסד שכר דירה לסטודנטים וזוגות צעירים? לחייב את הקבלנים והיזמים לבנות דירות קטנות שימכרו במחיר נמוך? להפוך את צפון תל אביב לאיזור בו יש תמהיל חברתי שונה מהקיים בו היום?

הבעייה הגדולה היא מחירי שכר הדירה. זו גם הבעייה שגם אם ראש הממשלה יודיע היום או מחר או בעוד שלושה ימים שהוא מתכוון לפתור הרי שהיא לא תבוא לסיום מוצלח לפני שיחלפו שנה או שנתיים ואפילו יותר. אז מה עושים? את הדבר היחידי והבסיסי שכולנו יכולים לעשות. אומרים לא. כי בעצם מה הבעייה עם שכר הדירה הגבוה. הבעייה היא שבעלי הדירות יודעים שהם יכולים לקבל מאיתנו כמעט כל סכום שיבקשו. למה? כי אנחנו לא מאוחדים, כי בעלי הדירות יודעים שאם אני, או אתה או את לא נהייה מוכנים לשלם, יבוא מיד מישהו או מישהי אחרת וישלמו, זה יקח בדיוק חמש דקות לא יותר.

אז מה עושים עכשיו? מפעילים את כוחות השוק. את עצמנו. ופשוט אומרים לא. עד שלא תורידו את המחיר לא קונים. עד שלא תורידו את שכר הדירה לא שוכרים. פשוט לא. הרי אין לנו באמת הומלסים בישראל. לכולם יש פתרונות דיור. אבל סבלנות אין. וזו בדיוק הנקודה שמשחקת לידי הממשלה, הבנקים היזמים והקבלנים. אנחנו לא יודעים לדחות סיפוקים.

היום יש הזדמנות אמיתית למהפכת מחירים בתחום הדיור. אנחנו כבר יודעים להקים ערי האוהלים הם השלב הראשון והכי קשה. עכשיו צריך לעבור לשלב השני. המכריע ולהגיד ביחד, לא!!!!