יומנו של איש שמן –  נגמלתי. מהיום אני איש ה"ללא"

"ניתן לקבל לחם ארוז ללא גלוטן. המנות נעשות בסביבה המכילה גלוטן". מי חשב שאני אשב בבית קפה ואחפש מין משפטים כאלה מוזרים בתפריט. שאבקש מהמלצרית לבדוק האם בקציצות עם הרוטב האדום יש פרורי לחם/קמח או שבמקרה השף החליט לעשות אותן ממש אווריריות ואני שזה עתה עברתי את הגמילה שלי אוכל לאכול סוג של אוכל ביתי שכזה בבית קפה שכונתי במרכז מדינת תל אביב.

זה קרה לפני שבוע. הארנק נפתח ותמורת סכום כסף לא קטן ניתנה לי הזכות לשבת בחדר עם עוד שני גברים ואשה אחת, כולם בעלי גוף ולשמוע הרצאה מונטונית מדניאל (נדמה לי שזה היה שמו), מטפל אנרגטי בשיטת אברהמסון. מי זה בכלל האברהמסון הזה.

תמורת הסכום הנכבד קיבל כל אחד מאיתנו קבלה, כמובן, שני דפים עם תמונות של מאכלי מותר ואסור, הרבה הסברים וספר מתכונים מבית ההוצאה של אברהמסון. "תראו" אמר דניאל "70 אחוזים מאלה שעוברים את הטיפול, תוך שלושה ימים מרגישים שהדחף לאכול עבר להם, לחמישה עשר אחוזים יש קצת בחילות איזה יום יומיים כאשר הם מריחים ריח של לחם חם ומהביל או של עוגת שוקולד שזה עתה יצאה מן התנור". "ומה קורה עם חמישה האחוזים הנותרים", שאלתי בחוסר סבלנות מופגן. "לוקח להם קצת יותר משלושה ימים ואולי הם צריכים טיפול נוסף כדי שזה יתפוס", ענה דניאל כשהוא תוקע בי מבט מאיים האומר "לא רק שאיחרת, אתה גם מעיז לשאול שאלות באמצע ההרצאה"?

בחודשים האחרונים אני מתחבט הרבה. המשקל מפריע. מאד מפריע. די בא לי ניתוח בריאטרי אבל הבירוקרטיה הורגת אותי, גם כשמדובר בניתוח בבחירה פרטית כל הבדיקות דרך קופ"ח וזה דבר מתיש ומעצבן. במקום שאפשר יהיה לעשות הכל ביום אחד ואח"כ פשוט להכנס ולעשות את הניתוח הדי פשוט הזה, צריך להתחיל לקבוע סדרה לא קצרה של תורים לבדיקות, שיחות וקבלת אישורים. לא בשבילי. שונא את זה. הבירוקרטיה הישראלית במיטבה.

אמרתי לעצמי שאפשר אולי לנסות משהו אחר. לדכא את החשק. אם אני אפסיק לאכול זה יכול לעזור לא? אם אפסיק לאכול את מה שלא צריך זה עוד יותר יכול לעזור. קראתי על הגמילה. דיברתי עם חברים, זה לא זול, הם אמרו, אבל זה שווה. תנסה

זהו, החלטתי לנסות. ביום שישי, אחרי 5 או 6 תזכורות בטלפון הגעתי למרכז של אברהמסון בירושלים. תשריין שעתיים, אמרו לי מראש. שריינתי. 5 דקות הרצאה הם אמרו ואחרי זה הטיפול. לוקח 10 דקות עד רבע שעה. אז למה שעתיים תהיתי לעצמי. נו שוין. שיהיה. יום שישי.

אחרתי בשש דקות. האנשים בחדר הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. "מר מלמד", אמר אחד מהם. נבהלתי. הוא היה די גדול ומפחיד. "אתה לא זוכר אותי נכון?" נכון. אמרתי. גדלנו יחד הוא פתח חיוך רחב ואני התביישתי. לא זכרתי איך קוראים לו ואיפה בכלל גדלנו יחד. "בגלל שאחרת אתה תהייה האחרון לטיפול", המשיך במהירות דניאל האנרגטי. עכשיו הבנתי למה אמרו לי להתכונן לשעתיים. שעה של הרצאה ועוד 3 טיפולים של רבע שעה כל אחד ואח"כ אני, המאחר.

סוף סוף הגיע תורי. "בוא נוודא את מספר האשראי שהשארת", פתח דניאל את השיחה בחדר הטיפולים. "עכשיו אתה יכול לשבת בכסא, שים רגליים על ההדום ועל תשלב אותם כי זה יגרום לעצירת האנרגייה ויקלקל את הטיפול. תעצום עיניים. תנשום שלוש נשימות עמוקות. תחשוב על מקום יפה, כזה שאתה אוהב. זהו מתחילים"

וכך במשך רבע שעה הרגשתי משהו מסתובב סביבי, נושם נושף ומתנשף, בועט באויר, לוחץ לי על הפדחת. ברגע מסויים הרגשתי כאילו המוח נוזל לי דרך האוזניים.  וזהו. זה נגמר. יצאתי החוצה בלי להרגיש דבר. מלבד רעב.

"אז מה אני אוכל עכשיו", חשבתי לעצמי במצוקה גדולה. הכי יחסר לי זה שניצל. עם כל השאר אני יכול להסתדר. התחנה הבאה הסופרמרקט השכונתי היקר להחריד. שקיות עם פירות וירקות, אבל בלי הדברים הרגילים מהמעדנייה, מהקפואים ….. ומשם קפיצה לחנות הטבע שזה עתה סיימו להרחיבה, על אחד הקירות 8 מדפים של ללא גלוטן וללא סוכר (האמת היא שללא סוכר אני די מכיר ממחלת הסוכרת שלי אבל אני תמיד מזייף שם). קצת ללחם ללא, עוגה ללא, חטיפים ללא. הכל ללא. מעכשיו החיים שלי קיבלו רשמית את הגושפנקא של אדם ללא……

עבר שבוע. לא קשה במיוחד. לא רעב מידי. סוחב באוטו פריכיות תירס (ממליץ יותר מאלו של האורז או הכוסמת), חטיפים ללא. אפילו לא מתבייש לספר לאנשים על התהליך. משתדל לא לספר כמה זה עלה (מתבייש). ואחרי כמה ימים מישהו שפוגש אותי – היי. רזית לא? ואללה זה מחמיא, אני חושב לעצמי, אבל צריך להיות ריאליים, הוא לא פגש אותי 5 שנים ואז הייתי יותר גדול.

כרגע נראה שהגמילה עובדת. החשק לאכול בדיכוי. בערב אני מבשל, כדי שיהיה מה לאכול למחרת היום בנסיעות. מתוך שני החורים החדשים שעשיתי בחגורה לקראת באחד כבר התחלתי להשתמש. בקיצור. יש מצב.

נראה איך ילך השבוע השני.