ביום חמישי הלכתי למופע המחודש של דייויד ברוזה ויהונתן גפן. שני אמנים שאני אוהב ומוכיר. זאפה ירושלים. מקום תרבותי די חדש ודי מצליח.

כבר בתחילת המופע קיבלתי לפרצוף את הטקסט המכוער של גפן. הוא חזר על מה שאמר בזאפה תל אביב יום לפני כן. דיבר בהתנשאות רבה על בוחרי הליכוד באשר הם. הבטיח להם שהם עוד יצטערו על הבחירה שלהם. גפן לא ברר במילים. כמו שהוא יודע  הוא ירה מילים ישר מהבטן ואל פרצופיהם הנדהמים של הירושלמים שהגיבו מיד, באיפוק מסויים, עליי לציין וצריך איפוק ירושלמי כדי לא להגיב בחריפות על משפט כמו "אל תבכו שהילדים שלכם ימותו במבצע המטופש הבא"

גפן המשיך הלאה אבל זה כבר לא היה זה. מחיאות הכפיים על השירים הנהדרים שלו היו חלשות במיוחד. לעיתים, במהלך המופע, היה נדמה שאפילו ברוזה לא ממש מרוצה מהחיבורים שעשה גפן שהצליח ללגלג לא רק על ביבי אלא גם על הרצוג ואחרים.

העליתי את הדברים לפייס שלי. לא קיבל הרבה התייחסות. התשובה די ברורה, החברים שלי באים בעיקר ממחנה השמאל והמרכז. הם תומכים בדבריו של גפן. לפחות היה להם שכל לא להגיב. לא לתמוך בהמוניהם. אבל לצערי, רק מעטים מהם גינו.  המופע היה טוב ומהנה אבל כשיצאתי ממנו ריחפה עליו עננה שחורה. עננת מילותיו של גפן. כן צודק, לא צודק. זו בכלל לא השאלה. עכשיו, בימים האלה של אחרי הבחירות קודם כל צריך להיות חכמים. ודווקא אלא הנחשבים אצלינו כמובילי דעה, איך להגיד? נראה לי שהחוכמה שלהם חטפה שבץ.

IMG_1959small

אין ספק שהמחנה הציוני, מרצ ובכלל כל אלה המכנים את עצמם המרכז שמאל, צריכים לעשות היום חשבון נפש ענק. עיקר חשבון הנפש צריך להיות של אלו מהמחנה הזה המתגוררים במדינת תל אביב ולעיתים רחוקות יוצאים ממנו, בדרך כלל לצימרים בצפון. חשבון נפש של סוקרים, פרסומאים, יועצים אסטרטגיים ויועצי תקשורת שחושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם. (ראיתי את זה לא מעט כולל לפני שנה וחצי בבחירות לרשויות המקומיות). ההתבטאויות של משה איבגי, יהונתן גפן, יאיר גרבוז ואנשי שמאל אחרים מוכיחים רק דבר אחר. השמאל לא רוצה להיות בפריפריה. זה לא מעניין אותו. זה נראה לו פחיתות כבוד. אנחנו חברה מקוטבת ומשוסעת אבל זה בעיקר בגלל איך שנוצרנו. נוצרנו מתוך קיפוח של אחד על ידי האחר. של מי שהגיע אחרי מי שהגיע ראשון או שני.

אנשים בחרו בביבי כי הם לא מאמינים לאנשי המחנה הציוני. הם לא מאמינים למרצ. אמרה את זה ציפי לבני יפה ומדוייק – התדמית שיש לשמאל גורמת לחלקים גדולים בציבור הישראלי להמשיך ולהצביע למי שחוזר ומכה אותם שנה אחרי שנה. כי בינינו. מה עדיף לו לאדם. להמשיך ולחטוף מכות ממי שהוא כבר רגיל לקבל ממנו או ממישהו חדש שבכלל לא בטוח איך ומה יקבל.

שינוי תודעתי לא עושים בשלושה ימים. גם לא בשלושה חודשים. וכמו שראינו בבחירות האחרונות גם לא בארבע שנים. כדי ששינוי תודעתי יצליח צריך לעבוד עליו יום יום ושעה שעה. בכל מקום בארץ. מלמטה ועד למעלה.

בשביל ששינוי תודעתי יצליח חייבים קודם כל להפסיק עם ההתנשאות. אם יש משהו שהשמאל טוב בו זה להתנשא. וההתבטאויות האחרונות והמיותרות מוכיחות את זה יותר מכל דבר אחר.

עכשיו צריך לחזור לשטח. להתחיל מלמטה. לדבר. לא להבטיח. לייצר אמון. להסביר. לייצר שוויון בין הדוברים ובין המקשיבים. אתן לכם דוגמא. במהלך הבחירות פנו אליי מאחת המפלגות. ביקשו ממני לסייע  ולארגן מפגש מהיר עם משפחה המתגוררת בפריפריה. מיד. מעכשיו לעכשיו. נרתמתי למשימה. חשבתי שהיא חשובה ביותר. המפגש היה מוצלח מאד. משפחה שורשית באחת מערי הפריפריה שטרחה והזמינה לביתה שכנים ומכרים.  עיר פריפריאלית שכמו שאנחנו כבר יודעים לא רבים הצביעו בה למחנה השמאל והמרכז.

אחרי המפגש פנתה אליי אם המשפחה, תשמע, היא אמרה,  אתה יודע שאני מובטלת. אולי תוכל לסדר לי עבודה עד הבחירות במפלגה? אולי לפחות ביום הבחירות. הבטחתי לנסות. דיברתי והתכתבתי עם אנשי המטה של המפלגה. עם מי שהיה צריך. הם כמובן הבטיחו. עד יום הבחירות הם לא קיימו.

עכשיו תחשבו מה אותה משפחה חושבת על מחנה השמאל והמרכז. איך היא יכולה להאמין לו שהוא יביא שינו כאשר אפילו הבטחה לעבודה ביום הבחירות לא הצליחה לקיים.

ותחשבו על זה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s