לרוב הישראלים מוכרת העיר קרית מלאכי כעיר מגוריו לשעבר של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב לרבים אחרים היא עוד עיר פיתוח הנמצאת בצומת המובילה לבאר שבע ואשקלון. לחלקם היא עצירה בדרך לפונדק ורדה בצומת מסמיה והישראלים האוהבים מרכזי קניות פתוחים מוצאים את מבוקשים במתחם הביג שנפתח לפני שנים לא רבות באיזור התעשייה הדרומי של העיר. קרית מלאכי, עיר ללא הדר. עיר קשת יום. עיר שהרשות המקומית עושה הכל כדי לטפח ולהפוך אותה לעיר טיפוסית של צומת דרכים חשובה. לא רחוקה מידי מכביש 6. נקודת זינוק נהדרת לערי הים התיכון אשדוד ואשקלון ועיר מחוז למושבים וקיבוצים במועצות האיזוריות הסמוכות.

ביקרתי אתמול בקרית מלאכי, לא דבר חדש. אני כל שבוע מגיע לעיר כדי להיפגש עם קבוצת תושבים מופלאה. קבוצה של מתנדבים שרובם מתגוררים בעיר שנים ארוכות, חלקם נולד וגדל בה. הם אוהבים את עירם אהבת נפש. אתמול נפגשנו כדי לצלם את העיר לקראת תערוכה שנקיים בקרוב. נסיון להציג את קרית מלאכי האחרת. זו שרוב הציבור הישראלי אינו מכיר. התחלנו להסתובב ברחבי העיר, לצלם את איזור הטיילת ומתקני הספורט המיועדים לקהל שאין שום יכולת לשלם עבור מנוי בחדר כושר, את אצטדיון הכדורגל והככרות החדשות שהוקמו ברחבי העיר, את גני המשחקים הקטנים הממוקמים בין מתחמי דיור ציבורי ישנים ובתים חדשים שהוקמו בשנים האחרונות. צילומי עיר שמגיעה לה תדמית שונה מזו שיש לה.

ואז הגענו לבית הקברות. היתה זו תמונה סוריאליסטית. אלפי אנשים, גברים ונשים, גדשו את בית הקברות הקטן הנמצא בחלקה המזרחי של העיר. מגרש החנייה המשרת גם את מתחם קברי הצדיקים בעיר (מסתבר שיש כזה והוא אף יכול להפוך בקלות למוקד עלייה לרגל של ישראלים) היה מלא במכוניות. אנשים העמידו את מכוניותיהם ללא שום סדר והכוונה, נעלו את הדלתות ומיהרו אל בית הלוויות, גם ראש העיר היה שם יחד עם חברי מועצת העיר, נציגי המועצה הדתית ושאר אנשי הציבור המקומיים.

לוייה גדולה, חשבתי לעצמי. מי מת שאלתי בחוסר טאקט את חברות הקבוצה שהתלוו אליי. מה, הוא היה מישהו חשוב בעיר? שאלתי. "כן" היתה התשובה. "חשוב מאד. זה מיכאל אבייב, הבעלים של מלך הפלאפל והשווארמה הבוכרי המפורסם של קרית מלאכי. מה לא אכלת שם אף פעם? זו החנות שנמצאת ממש בכניסה לעיר. ברחוב הראשי. מכל החנויות של האוכל שם זו הכי מלאה תמיד. מיכאל הוא הבן של מלך השווארמה. דור שני לאוכל רחוב מהיר וטעים מאד", הן סיכמו. "מוות מיותר", הן המשיכו, "נפל בבריכה והלך".

לא ממש הבנתי. "כולם הכירו את מיכאל", הן המשיכו לספר. "הוא היה חבר של כולם. אם לא היה לך מספיק כסף הוא היה נותן לך וסומך עליך שתחזיר אח"כ. הוא היה מוסד בעיר הזו". זה היה הרגע בו הבנתי. באותה שבריר שנייה התברר לי מהו הדבר הכלכך טוב בקרית מלאכי. האנשים. אהבת האדם שלהם. נזכרתי בסיפורים על הבתים הפתוחים בעיר. על ימי חמישי של בישולים לקראת סוף השבוע עם דלתות הבתים פתוחות לרווחה. ריח של מאכלים משלל עדות ומטבחים מתגנב לו אל חלל הרחובות וחברים באים להגיד שלום, לדחוף את האצבעות לסירים ולטעום. קרית מלאכי, עיר של אהבת אנשים.

בחום הגדול עמדו היום מאות אנשים, אולי יותר, ובכו על מיכאל שהלך מהם הרבה יותר מוקדם ממה שהם חשבו. היו שם צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, חילוניים ודתיים. נדמה היה שעיר שלמה הרכינה ראש על לכתו של איש אהוב, מלך הפלאפל והשווארמה הבוכרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s