טוב. מודה שנשברתי.

טוב. מודה שנשברתי. נשברתי מלקרוא את דברי ההסתה והבלע של מחנה הימין בישראל כנגד כל מי שלא. נשברתי כי אני מפחד.

הימין שכח שהוא כאן הרוב. הוא שולט בממשלה ובכנסת ובלא מעט מוסדות אחרים. כבר לא מדובר כאן בימין מול שמאל. מדובר כאן ברוב המתעמר במיעוט, ברוב שלא ממש מבין את משמעותה של דמוקרטיה. דמוקרטיה אינה דקטטורה של הרוב על המיעוט. דמוקרטיה היא חובתו של הרוב לתת למיעוט להתקיים בכבוד. בלי פחד. בלי מורא. 

דברי ההסתה שמתגלגלים כאן בימים האחרונים, סליחה, בחודשים האחרונים, הם כבר מזמן לא רק דיבורים. ב- 1995 רצחו כאן ראש ממשלה. עכשיו עוברים להסתה אלימות וכן, גם רצח של קבוצה שלמה. 

אנחנו, עדיין, מדינת חוק. ובמדינת חוק מי שעובר על החוק צריך לשלם מחיר. מחיר כבד. הגיע הזמן שהימין השולט יעבור מדיבורים למעשים. שתקום שרת המשפטים ותיזום תיקון חקיקה שיקבע שרוצחי ילדים, כל רוצח ילדים, דינם מאסר לכל החיים. לא מאסר עולם שזה משהו שנגמר אחרי 25 או 30 שנה. לכל החיים.

אני חילוני. אשכנזי. יש לי בת, שתי אחיות. הורים שהיו עובדי ציבור כל החיים שלהם. כולנו, חוץ מאמא חולת האלצהיימר שנמצאת בעולם משלה, מרגישים פחד. פחד מפני מה שיבוא. מפני אלימות שעומדת כאן קרוב ממש בפתח.

אתמול ניסיתי להכנס לחניה במשרדים שלנו. בכניסה עמדה משאית, כזו של ניקוז של ביוב ושמן של מסעדות, בלי כל בושה היא חסמה את הכניסה. צפצוף לא עזר, גם כשירדתי וביקשתי ממנו להזיז את הרכב, שום דבר לא עזר. כמעט הלכנו מכות. הוא החליט לבעוט באוטו במקום בי, בתור התחלה, אח"כ החלו הקללות וכמובן המילה אשכנזי מניאק נכנסה לשם. סתם ככה כי אפשר.  ובין כל אלה עובר חוט מקשר. חוט של קבוצת רוב שמרימה ראש ואומרת אנחנו השולטים ואתם הנשלטים. 

"אתם תהיו בעד זכויות הערבים ואנחנו בעד הזכויות שלנו", אתם אומרים. כאילו שאני וחברי לא נאבקים על הזכויות שלהם גם.

חם כאן בימים האחרונים, אבל זה לא רק החום שבאויר. זה החום שבנשמה. שורף ממש. שורף מחוסר הידיעה מה לעשות כדי להרגיע. שורף מחוסר היכולת להכיל את את השינאה היוקדת הזו שמכוונת היום אליי ואל חבריי.

במרץ 2007 כתב רינו צרור מאמר מדהים תחת הכותרת: הריבונות השלישית איבדה שליטה..

חובה לקרוא ולחכות לסרט. ובינתיים כמה משפטים מתוכה.

————————————————————

"אלו הם ימי מלחמה על המשך קיומה של הריבונות השלישית. על שרידותה אל מעבר לימי הריבונות השניה, סך שישים ושש שנים. נחזור פעם נוספת ואחרונה על הדברים…..

……בכל פעם שהתפלגה הממלכה, שאבדה הריבונות, שנלקחה העצמאות, שגלה הכבוד, מצאנו אותם גורמים: קרע חברתי, ומחלוקת דתית, מדינית. דתית שהצטבעה למדינית. קודם קרע עמוק בין שבטי העם, בין העדות, בין המעמדות, בין העשיר לבין העני. ואחר כך, בהמשך, מחלוקת דתית מדינית חסרת פשרה בין מתונים לבין קנאים. כך נהגה ישראל פעמיים. בריבונות הראשונה ובריבונות השניה…..

…..הריבונות השלישית הוכרזה כראוי, לפי כל הקווים המנחים לעניננו, ב-1948. אוטונומיה שלמה, רציפה ומאוחדת, עצמאית, מחוקקת את חוקיה, מטביעה את כספה, בעלת כוח צבאי, ואינה משלמת מס לאחר. והיא הוכרזה ככזו, מקצה העולם ועד קצהו, על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון בריבונות השלישית. מאז ועד לשעת כתיבת הדברים חלפו 59 שנים…..

…..התמונה הנגלית לעין חדה, בהירה וברורה. בשנת העצמאות ה-59 איבדה הריבונות השלישית את שליטתה על רוב התחומים שבאחריותה. היא איבדה את שליטתה על אכיפת החוק, כל חוק שהוא, על תפוצת השחיתות, על תפוצת הסמים, היא איבדה את שליטתה על על הדרכים, על איכות המים, על מערכת החינוך, על זיהום האוויר, על בריאות האזרח, על הרחוב, על הרווחה לסוגיה, על היקף הפער בין בני האדם, על הסייג לעושר, על הסייג לעוני, על התשתית לסוגיה, על ביטחון הקשיש, על ביטחון הילד, על הפלילים, על הביטחון האישי בכלל, על הביטחון הלאומי בפרט. זהו איבוד שליטה. קודם אובדת השליטה. קודם מתפוררת החברה פרורים פרורים, התפוררות מהירה מאוד ומפתיעה בעוצמתה…..

……אלו הם ימי מלחמה על המשך קיומה של הריבונות השלישית. על שרידותה אל מעבר לימי הריבונות השניה, סך שישים ושש שנים. ימי המלחמה לא הוכרזו על ידי איש או קבוצה. אבל האזרחים חשים בהם היטב. ימי המלחמה החלו מיד עם סיומה של מלחמת לבנון השניה באוגוסט 2006, אב, תשס"ו. אז הסתבר לראשונה בפומבי, באופן ברור, בהיר ומוחשי, שגם מערכת הביטחון קרסה קריסה מלאה, מדרג לדרג, ברעיון, בביצוע, בהכרעה ובניהול. בכך הושלם מעגל הקריסה של רשויות הריבונות השלישית, ובאותו רגע ממש החלו ימי המלחמה על המשך קיומה……

……שני שבטים מצאנו מתנגשים בשנים האחרונות בבסיס הריבונות השלישית. החרדי והערבי. שניהם מערערים על אופיה של הריבונות, על זהותה, על חוקיות אורחותיה ומשפטיה, על חלקם בריבונות, ועל אופי שותפותם בה, אם בכלל……

…..ובעיקר מצאנו את הפער בין אזרח לאזרח, בין העני לבין העשיר. הוא המאפיין הקשה של הריבונות השלישית, שורש הרע, כמו בריבונות הראשונה והשניה, לב ליבו של גרעין הרעל. ההבדל בין אדם לאדם, בין תנאי חייו של אחד לעומת תנאי חייו של אחר, ביו סיכוייו של זה לזה, בין איכות חייהם של ילדי השבט החילוני למשל לבין זו של ילדי השבט הערבי, הרקיעה לשיאים מבהילים, מפוררים כל ברזל, וראשונים בחומרתם. כוחה של ריבונות אינו יכול לפער כזה, לאורך זמן. כגודלו של הפער בין עשיר לעני, כך עומקו של הקרע בין השבטים השונים. ההבדל הוא המניע החברתי המוביל בריבונות השלישית. הוא המשפיע, המכריע, המגדיר והמסמן, המשייך כל אדם ואדם למעמדו בסולם. והרי כבר למדנו ממעשינו שלנו וממעשיהם של אחרים. פער חברתי מוביל לשבר חברתי וזה מוביל לשבר מדיני שיוביל לבסוף לקרע דתי ובלתי ניתן לאיחוי. כבר למדנו. כבר ראינו במו עינינו, מימין ומשמאל……

….יותר מעשר שנים אני מעיד על השבר בריבונות השלישית, על הסיבות ועל הנסיבות כמו על שתי האחיות התאומות, הריבונות הראשונה והשניה. ובימים אלה, כבד היאוש מאוד….."