הכונו לארועי העוני

הינה הם חוזרים. ארועי הטלויזיה והרדיו המוקדשים לעשיית רייטינג תוך שהם משתמשים באנשים החיים בעוני כדי לייצר הכנסות יפות לזכייניות הטלויזיה והרדיו. כמה ימים לפני חג הפסח לפני יותר משלש שנים, פרץ המאבק בין שר הרווחה דאז, משה כחלון לעמותות המחלקות מזון. הטענה המרכזית והצודקת , חלוקת המזון פוגעת בכבודם של הנזקקים. התמונות כתבות הטלויזיה וה"פסטיבל" התקשורתי אותו מובילות העמותות אינן מכבדות את מקבלי הסיוע והם הופכים לכלי שרת בידיהן של העמותות.

שר הרווחה, דאז, משה כחלון, הדגיש כי בכוונתו ליישם קוד אתי חדש אותו הוא יפעיל כתנאי למתן תמיכה ממשלתית לעמותות המזון. העמותות מצידן טענו, אין צורך בקוד אתי שכזה, יש לנו את האתיקה שלנו, אנחנו יודעים לשמור על כבודם של הנזקקים, אנחנו לא צריכים שילמדו אותנו מה לעשות.

המאבק החריף בשבועות שלאחר הפסח. ארגוני המזון קיימו כנס חירום בו  הם תקפו את שר הרווחה על אוזלת ידו, חזרו על התחייבותם לקוד אתי שלא יפגע במקבלי חבילות המזון, הם ביקשו להיפגש עם השר, לקבל ממנו הבטחה לתוספת תקציב, אמרו שאם לא תהייה תוספת שכזו הם אפילו ישקלו להודיע שלא יחלקו מזון בראש השנה. "נראה איך המדינה תתמודד עם בעיית הבטחון התזונתי", הם אמרו.

מאז עבר הזמן. ממשלות התחלפו, פעמיים. תקציב הבטחון התזונתי טרם הוסדר ועמותות המזון סירבו לחתום על הקוד האתי שגובש על ידי ועדה בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה.  שיהיה ברור. יש בעייה של בטחון תזונתי בישראל. יש אנשים שאינם מקבלים את כל המזון לו הם זקוקים. והזמן עובר ושוב מגיעים החגים. ראש השנה בפתח ואיתו מסעות הפרסום והשיווק של העמותות המבקשות לגייס "ארוחות חג" מן הציבור הרחב. ואם כבר לגייס אז למה שלא נגייס את מסחטות הדמעות הטלויזיוניות בדמותם של שידורים עתירי תקציב המאפשרים לחברות מסחריות להודיע קבל עם ועדה – אנחנו עם הרעבים.

הרי הן כל הזמן אמרו שטענתו של שר הרווחה מופרכת. שאין בעייה ב"לשמור על הכבוד" והינה אנחנו רואים דברים אחרים לגמרי, הרי בקרוב נוכל לפתוח את העיתונים היומיים ולראות את כתבות הענק על הזקוקים לעזרה כי "אין להם איך לעשות את החג", תחקירני ותחקרניות תוכניות הלייף סטייל ומגזיני החדשות מתחננים ל"נזקקים" חדשים המוכנים להצטלם, להתראיין, אפילו בעילום שם ובטישטוש, אבל רק אם אין ברירה. האם העמותות אומרות להם די? לא? מספיק עם הפיכת העוני למסחטה של רייטינג?

אבל לנו זה כנראה לא משנה. לנו חשוב לעשות ערב שלם לגיוס מזון, כאילו שהיינו מדינת עולם שלישי, כאילו שאנחנו בעצם אפריקה.  לאן נעלמה המצווה היהודית של מתן בסתר. לאן נעלם הצורך לשמור על כבודו של המקבל. לצערי בעולם התקשורת המקבל הוא החשוב פחות. העיקר הוא הרייטינג או כפי שמלמדים בקורסים ליחסי ציבור: "עשית ולא פרסמת כאילו לא עשית".  אבל האם הלחץ המופעל על אלו המקבלים את התרומה להתראיין, להצטלם, להיחשף או הגון? האם הוא נכון? מבלי להיות תמימים אנו יודעים על חשיבותה של התקשורת בחשיפת בעיות, גם אישיות, ובסיוע לפתרונן, אבל להפוך את המצוקה, העוני והרעב לבידור להמונים? כאן אנו צריכים לסמן את קו הגבול.

"טוב יעשו ארגוני המזון המרכזיים המפעילים, כארגוני גג עשרות ומאות עמותות, כפי שעושה ארגון לקט ישראל – בנק המזון הישראלי, ויבקשו מהעמותות שלא להשתתף בפסטיבל התקשורתי ולכבד את כבודם של הנזקקים".