הרבה שנים לא דיברתי עם שריד. כעסתי עליו על ההתייחסות שלו לשולמית אלוני, בתקופת ממשלת רבין השנייה, הפוליטיקאית ושרת החינוך שאיתה עבדתי ואותה הערכתי יותר מכל פוליטיקאי אחר.
בתחילת שנות האלפיים, שנה או שנתיים לפני שפרש מהכנסת חזרנו לדבר. אהבתי את הדברים שכתב את המילים המושחזות בהן השתמש. אומן המילים הוא היה. כל מילה, מדוייקת וחודרת עמוק פנימה. וכשהן, המילים, נאמרות בשקט ובקול עמוק וצרוד משנים ש סיגריות, היה קשה מאד להתעלם מהן.
תמיד אזכור את שריד כמעטנש, כאיש שדואג לאנשים שלו, לאנשים שהלכו איתו. לעיתים פשוט כי זה התאים לצרכים שלו ולפעמים פשוט כי הוא היה איש של אנשים. זו גם היתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו.
לפני שנה בערך, אולי קצת יותר, בשבת אחת בבוקר, הטלפון צלצל, על הקו היה שריד. "שלום יוסי", אמרתי והוא היה די מופתע מהעובדה שעדיין שמרתי את פרטי ההתקשרות איתו אחרי כלכך הרבה שנים. "תשמע" הוא אמר, "שמעתי שאתם מחפשים עורך דין. יש לי מישהי להציע לכם. היא ממש רוצה לעבוד אצלכם. אבל בבקשה אל תגיד לאף אחד שצלצלתי" הבטחתי לו שנזמן אותה לראיון. הבטחתי לו שלא אגיד לה שהוא צלצל וביקש. כזה היה שריד. איש אמת, צנוע ועקשן.
כמה חודשים אח"כ ראיתי אותו בפעם האחרונה באחת ההפגנות הדי מבויישות של השמאל ליד בית ראש הממשלה בירושלים, אח"כ ישבנו לא רחוק אחד מהשני בבית הקפה הקרוב, זה שפעם קראו לו "מומנט" ואשר נסגר לאחר שמחבל התפוצץ בתוכו. זו התמונה האחרונה שלו שיש לי.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 