ימים מבלבלים לתפארת מדינת ישראל

הימים האלה ממש מבלבלים אותי.

תומך בנשיא ריבלין ומתנגד לפשיזם של "אם תרצו". לא בעד "שוברים שתיקה" אבל מצד שני, חופש הביטוי הוא ערך עליון. חושב שהגזענות וההסתה כבר מזמן עברו את כל הגבולות ולא מצליח להבין למה המשטרה לא עושה שום דבר. מוצא את עצמי פתאום מבין את הפגנת הימין נגד העינויים של השב"כ פשוט בגלל שאני נגד עינויים של אנשים ולא משנה מי הם.

חושב שהגיע הזמן להגיד סוף לכיבוש אבל מתפלץ מהפיגועים וההסתה הפלשתינאית. מתנגד למדינת הלכה ולעובדה שיותר ויותר כופים עלינו כאן אלמנטים דתיים אבל חושב שמדינת תל אביב החילונית היא לא חזות הכל ושמורשת צריכים לשמר ולכבד.

ימים מבלבלים הם הימים הללו, כאלה שאתה יודע שאתה רוצה לצעוק, להשתולל, לתלוש את מעט השערות של הראש מתיסכול ומכעס, להתבטא בחריפות בעד או נגד אבל מפחד. מפחד מהשיימינג, מהסחטנות המילולית והבלתי מרוסנת שנמצאת שם ברשתות החברתיות אבל לא רק שם.

ימים מבלבלים. מרוב אינפורמציה שזורמת באמצעי התקשורת המסורתיים והחדשים, עובדות, חצאי עובדות, פרשנויות למכביר, השערות, הערות והארות. מרוב עצים יש הרגשה שכבר לא רואים את היער, לא יודעים למי ולמה להאמין. למשל, נכנסתי הבוקר לאתר של שוברים שתיקה. הלכתי לחפש עדויות. עניין אותי לדעת מאיזה שנה הן ומה העוצמה האמיתית שלהן. מתוך הנבחרות 3 משנת 2014 השאר בין השנים 2001-2006. מתוך הכי נצפות בערך 25% משנת 2014 – כמעט כולן מעזה (צוק איתן) רוב מכריע בין השנים 2000-2006. נכנסתי לקרוא אחת – הינה היא לפניכם כלשונה:

——————————————————

חלום רטוב של כל נהג טנק, לדרוס מכונית

מספר קטלוגי: 643229, דרגה: סמ"ר, יחידה: שריון, אזור: רצועת עזה, תקופה: 2014

זה פחות או יותר חלום רטוב של כל שריונר, כל נהג טנק, לדרוס מכונית. אני אישית יצא לי לעשות את זה. בלילות הראשונים יחסית ביצענו התקפה לכמה בתים שהיה שם מודיעין, ובאמת אחר כך גילינו שהיו שם שני משגרי נ"ט שהשמדנו. בדרך חזרה, ממש כמה עשרות מטרים אחרי שפנינו, הסתובבנו, ראינו מכונית עומדת בצד הדרך, כבר חצי הרוסה, לא משהו חדש. שאלתי את המפקד שלי אם אני יכול לעבור עליה אז הוא אישר לי, הוא אמר לי "תדע שסתם יהיה חבל לך לנקות את זה מהזחל אחר כך", ובאמת ביום האחרון היינו צריכים לנקות הרבה לכלוך.

המ"מ אישר את זה?

לא, המט"ק (מפקד טנק). זה לא משהו שצריך לאשר, לא כמו ירי שאני צריך לבקש אישור. שאלתי את המט"ק אם אפשר שנייה לעלות על המכונית, היא גם ככה עמדה. עם זחל אחד עליתי על המכונית, שלמען האמת לא מרגישים שום הבדל. אפילו לא הרגשנו שעלינו על זה, עד כדי כך שחשדתי שאולי באמת לא עליתי עליה.זה היה די מגניב בסופו של דבר, לא הרגשתי צער או משהו, שעשיתי משהו לא תקין. הרכב היה קצת הרוס, השכונה הזאת – הרגע תקפנו אותה והיה שם קרב, אז לא היה נראה לי "טוב, מישהו עכשיו יצטרך את המכונית הזאת".

————————————————————

לעדות הזו היו ארבע מאות ומשהו צפיות. קראתי, ניסיתי להבין את חוסר המוסריות, את האכזריות. ניסיתי להבין במה זה שונה ממה שקורה בצבאות אחרים. ברור שזה לא בסדר, אבל לא בטוח שזו המדיניות הצהלי"ת, גם מוסר העדות כותב שזו סוג של התנהגות שריונרית רגילה, כמעט כמו הזובורים שעושים בגולני.

המשכתי לקרוא, היו בהחלט עדויות מטרידות בטירוף, אבל כמעט כולן היו בנות עשר שנים ויותר, האם באמת שום דבר לא השתנה מאז? האם יתכן שמאז שהעדויות האלו נחשפו בפעם הראשונה צה"ל לא עשה דבר?.

התבלבלתי עוד יותר. אין ספק שחופש הביטוי עומד לזכות "שוברים שתיקה" בצורה מלאה. האם צריך להפיץ את העדויות בחו"ל? לא ממש בטוח, האם באמת כל העדויות הללו מעידות על כשל מוסרי מערכתי מתמשך? אני לא ממש בטוח. מבלבל? בהחלט כן.

הלכתי שוב לצפות בסרטון ההסתה המביש של "אם תרצו". פה כבר מדובר במשהו אחר לגמרי. הסתה היא הסתה היא הסתה. פה הבלבול היחידי שיש לי זה בנסיון להבין איך לעזאזל מצליח מישהו להגדיר את הקמפיין הזה כחופש ביטוי.  איך זה שגוף שכבר נקבע שיש בו סממנים פשיסטים מפרסם קמפיין כזה ואין אף אחד מהמערכת המשפטית הישראלית שקם ואומר עד כאן.

אני מכיר את ד"ר ישי מנוחין כבר שנים רבות. להגיד עליו שהוא עוזר לטרור זה כמו להגיד שחברת הרהיטים "רים" נסגרה בגלל מנהל השיווק שלה שלא עשה עבודה כמוה שצריך (להזכירכם, בנימין נתניהו).

ימים מבלבלים. ימים קשים, ימים מפחידים. ולתפארת מדינת ישראל.