חשבתי שאצפה לשנה החדשה בשימחה משהו. ההרגשה בחודשים האחרונים היתה שיש למה לצפות. שבמנין שבע השנים הרעות 2015 היא השנה ואחריה יבואו לפחות שבע שנים טובות. אז חשבתי.
בימים האחרונים של השנה הכאבים גברו. כן כן. הפיברו המזופתת הזו מכה חזק בכל שינוי של מזג אויר ובכלל. גם הנשימה לא משהו, כנראה שמשהו נדפק גם בנשמה. ההרגשה הפיזית היא כמו של פיל שמנסה לחצות ביצה טובענית. צעד אחר צעד בקשיים עצומים. להוציא רגל אחת ואחריה את השנייה ולהתקדם עוד מטר ואז ליפול אחורה או פשוט לשקוע.
כשראיתי את הזיקוקין באוסטרליה ביום חמישי בחדשות, חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד לקבל כאלה לפנים גם בישראל. להרגיש שהצלחתי לעשות משהו משמעותי עם החיים. שהצלחתי לשנות. האמת? אני כבר לא כלכך בטוח. וזה לא בגלל שיומולדת 55 מחכה מעבר לפינה. זה בגלל האכזבה הכלכך גדולה מהמסביב. וכן גם מעצמי.
שנת 2015 היתה השנה שבה למדתי לעומק ועל בשרי שאסור להאמין באנשים. אסור לבטוח. צריך לקבל הכל בערבון מוגבל. שגם מי שאתה חושב שהוא החבר הכי טוב שלך, ברגע האמת הוא לא ממש שם. שמי שמחייך אליך בעבודה תוקע לך רגע לאחר שנפרדתם סכין בגב. שבמקום להשקיע את המרץ והאנרגיה במאבק הקיומי האישי ולטובת החברה הישראלית שאתה כלכך אוהב, אתה עוסק במלחמות פנימיות, מלחמות של אגו שלא פוסחות על אף אחד ושום דבר. אבל יותר מכל למדתי בשנה האחרונה להגיד לעצמי את המילים "אמרתי לכם". "אמרתי לכם" שיקרה כך וכך. שהתוצאות של מהלכים יהיו כאלה וכאלה אבל לא הקשבתם. כי זוהי חלק מהמנטליות ותפישת העולם שמקננת כאן. הכי קשה זה באמת להתמודד עם הסכינאות בגב. כזו שאתה יודע שהיא שם, שהיא תבוא, אבל לא לגמרי ברור מתי ואיך. ואז אתה מוצא את עצמך קם כל בוקר ומנסה לנחש האם זה יהיה היום.
נחזור לפרוגנוזה. הפיברו מסתבר לא הולכת ונעלמת נהפוך הוא. הכאבים הולכים וגדלים, חוסר האונים להתמודד עם הכאבים החותכים בידיים, רגליים, כתפיים. כל מקום בגוף הולך וגדל. אז מה נשאר. עוד ועוד כדורים. ואיתם סוג של התמכרות. של הכרה שזהו. אין מה לעשות אלו החיים. ולפיברו הכלכך נחמדה שלי התווספה הסוכרת במלוא הדרה. היא יחד עם האסטמה פשוט הפכו את איכות החיים למשהו משהו. ואז היא הגיעה. "המחלה". פעם ראשונה בחיים שלי כשראיתי כתמים על העור רצתי לרופא. לא חיכיתי כהרגלי שהמצב יהיה מסובך. מסתבר שזה היה בדיוק בזמן. ומיד טיפולים. קלים, לא מסובכים. לא מורכבים שעזרו. וזה נראה מבטיח שלפחות משהו יש סיכוי גבוה שניצחתי יחסית מהר.
במהלך שנת 2015 עוד חשבתי על אבהות מאוחרת. אחרי שתום התחתנה אני יודע שבאיזו שהוא שלב אני אהיה סבא, אבל אני מודה, אבהות מאוחרת היא שאיפה. חלום.בימים האחרונים, הפרוגנוזה לשנת 2016 מדברת על חלום שלא יתגשם. בעסה. חשבתי שאחרי שהוצאתי הון תועפות על מכון אברהמסון הגמילה מגלוטן ומסוכר תעבוד ותעזור לי להפטר מהמשקל העודף שכלכך מפריע לי – אז גם בזה טעיתי.
והחיים ממשיכים. אני מרגיש שהמשימות אדירות אבל הן לא כלכך מעניינות אף אחד. רק אותי. שכל אחד מהאנשים שמסביבי הולך לו למקום אחר. כל אחד דואג ממש רק לעצמו. גם כאשר אומרים שדואגים לאחרים אפשר בקלות להבחין באינטרסים. הם באים מכל המעגלים, התעסוקתיים, האישיים, החברתיים. הם פשוט שם. אינטרסים שגורמים לך להרגיש שאין לך באמת מה לחפש כאן. בארץ הזו. בחיים האלה.
הפרוגנוזה האישית שלי לשנת 2016 היא לא משהו. היא מדברת על התמודדות לא ממש מוצלחת עם כאבים. עם מחשבות לא ממש קלות על העתיד והבטחון התעסוקתי. על חלומות שחלמתי והסיכוי להגשמתם הולך ומתרחק. האמת. יומולדת 55 די מפחידה אותי. האם אצליח להגיע ולעבור אותה או לא. האם הזמן שלי נחתם או שאני סתם פרנואיד שמדבר שטויות. הכי מפחיד אותי שכל תאוריות הקשר שהיו לי בשנים האחרונות – בחלקן הגדול צדקתי. אולי לא במאה אחוז אבל כן. איפה שיש עשן יש אש ואיפה שיש פרנויה יש מישהו שמנצל אותה.
הפרוגנוזה האישית שלי לשנת 2016 היא לא משהו. אבל אולי היא תשתנה. הלוואי.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 