יומנו של איש שמן – לגלוש מהכסא באוטובוס

כשקראתי את הדברים הבאים חשבתי שצריך לערוך אותם. ואז קראתי אותם שוב והחלטתי פשוט לשפוך אותם על הכתב. כדי שתקראו. שתפנימו. שתבינו את הקושי. את המצוקה ואת הצורך לשנות. לעשות מעשה. עכשיו זה תלוי רק בכם.

את הדברים הבאים כתבה לי סטודנטית מאחת האוניברסיטאות בארץ. ברשותכם אקרא לה נטע.

שלום רן, מה שלומך?

קוראים לי נטע, ודיברנו אחרי השיעור שלך אצלינו. הראית לנו את הבלוג שלך "יומנו של איש שמן". ואחריו החלטתי לכתוב לך על קורותיה של אישה שמנה שנאלצת לנסוע בתחבורה ציבורית בישראל.

אז כך. בתור מי שנוסעת הרבה בתחבורה הציבורית הישראלית כדאי שתדע שיש שני סוגי אוטובוסים שההבדלים ביניהם כלפי ציבור השמנים הוא כמו של שמיים וארץ. נתחיל עם האוטובוסים הגדולים – אוטובוסים של תיירים. הם אלו שבדרך כלל קצת יותר קל לאנשים שמנים לנסוע בהם. אמנם המעבר בין המושבים הוא צר ולא נוח, ולרוב מתנגשים באנשים אשר יושבים ליד המעבר, אבל מנגד הכיסאות קצת יותר גבוהים ולכן יש פחות קשר עין עם האנשים כשעוברים במעבר הזה. למה חשוב קשר העין? נו באמת. ראית פעם את התגובות של האנשים באוטובוסים כלפי אנשים שמנים שיושבים שם? כמו כן, הידיות בצד המושבים הן לרוב כאלה שלא מפריעים ביריכיים אם מישהו (שהוא לא מקל) מתיישב לידך.

מול ה"גדולים" קיימים האוטובוסים "הרגילים" בהם לנסוע זה הרבה יותר מסובך. . ראשית, המעבר באוטובוס גורם לכך שבאופן משמעותי יש יותר קשר עין בין הנוסעים מאשר האוטובוסים האחרים. זה גם אומר שאם יושבים בכיסא שפונה נגד כיוון הנסיעה, אנשים מסתכלים. ובדרך כלל מצחקקים, מעירים, בדרך כלל לא הערות מחמיאות או נחמדות במיוחד. עם הילדים, התלמידים זה הכי נורא. הם מצביעים בידיים, קוראים בשמות ובכלל נותנים לך הרגשה שאת פשוט אפס מאופס רק בגלל שאת שמנה.

המקום האהוב עליי אישית באוטובוס, ולצערי היחיד שאני יכולה לשבת בו בנוחות, הוא הכיסא היחיד שלרוב מיועד לאנשים עם מוגבלויות פשוט מכיון שאין בצידיו ידית שמועכת את הירך. הידיות האלה הן אסון. במידה ולידי יושב עוד מישהו אחד משני הדברים קורים – או שאני מועכת אותו לתוך הידית, או שאני נמעכת בעצמי. למה בעצם צריך אותם. הבעייה שלי בתור אישה שמנה היא גם שאני גם לא יכולה לעמוד בשום מקום, חוץ מהמקום שמיועד לכיסאות גלגלים. אם אני עומדת במעבר, אנשים נוטים לגלות פחות סבלנות כשהם רוצים לעבור ולא יכולים בגלל שאני חוסמת את המעבר. עוד מקום שאני יכולה לעמוד בו הוא החיבור של שני החלקים באוטובוס ארוך.

האם זה מה שיש למתכנני האוטובוסים והתחבורה הציבורית להגיד לנו האנשים השמנים? שאנחנו אנשים עם מוגבלויות? האם נסיעה באוטובוס לאנשים כבדי משקל ורחבי גוף חייבת להיות סיוט? איכשהו, מציגה לי את היחס הרע של החברה הישראלית לאנשים שנראים ומתנהגים אחרת מהממוצע.

אחרי השיעור שלך החלטתי לכתוב לך. אולי בעזרתך ניתן יהיה לעשות שינוי. שינוי קטן לפחות. מבחינתי, אפילו השינוי של הורדת הידיות מחלק מהכסאות יכול להיות מבורך. ככה, לפחות אוכל "לגלוש" קצת מחוץ לכיסא ולהבליט את הירך שלי למעבר של האוטובוס. זה אומנם לא אידיאלי, אבל זה יוריד לדעתי לפחות מעט מהמבטים ומגלגולי העיניים שמלווים את הנסיעה.

ועכשיו נראה מי ממקבלי ההחלטות, שמנים ורזים כאחד יסכים לאתגר ויפעל לתקינה קצת שונה של התחבורה הציבורית כך שגם אנשים שמנים יוכלו לנסוע בה בנוחות ומבלי להתקל במבטים מלגלגים ומצחקקים.