כשהתחלתי את הבלוג שלי "יומנו של איש שמן" כתבתי על המבוכה שאני חש בכל פעם שאני מגיע לפגישה בבית קפה או אפילו במשרדים של ארגונים וחברות. במקרים רבים הכסאות המעוצבים בקפידה "סובלים" מבעייה אחת מטרידה. הם צרים מידי מכדי להכיל, בנוחות, את עכוזיהם של אנשים גדלי מימדים.
במקרים לא מעטים אני עצמי אך גם אחרים הדומים לי בגודל גופם מוצאים את עצמם בשלב הראשון מנסים להדחס לכסא בעוד בן או בת הזוג לפגישה כבר התיישבו בנוחות והם ממתינים לנו עוד כמה שניות עד שגם אנחנו נצליח לדחוס את עצמנו ולהתארגן לפגישה. זה לא לוקח הרבה זמן, בדרך כלל 2-3 שניות אבל זהו זמן שנמשך כנצח. זמן שבו אתה חושב לעצמך, "לעזאזל, איך זה נראה לצד המתבונן. איזה בושה".
ואז מתקיימת הפגישה ומסתיימת ואתה מבקש לקום ולעזוב את המקום, או במקרה הרע אתה חייב להשתמש בשירותים ואז אתה צריך לקום ממקומך. שני דברים קורים אז, האחד שאתה חייב לשים את שתי ידיך על מסעד הכסא וללחוץ כלפי מטה בעת שאתה דוחף את גופך מחוצה לו. והשני, שאתה פשוט שוכח ללחוץ ואז אתה קם והכסא יחד איתך. מצחיק לא? האמת? מביך.
בשנים האחרונות אני מבלה יותר ויותר באוניברסיטה. בעיקר בזו התל אביבית. מלמד, מנחה, מדבר, מרצה. בבית הספר לעבודה סוציאלית אבל לא רק שם. אחד הדברים הנוראיים באוניברסיטה זה היחס לשמנים. בעיקר בכל מה שנוגע לישיבה על כסאות הלימוד. יש שם באוניברסיטה שני סוגים של כסאות. האחד עם משטח עבודה מתקפל, כזה שאתה יכול להרים לפני שאתה מתיישב בכסא ולאחר מכן יכול להוריד ולהניח עליו את המחשב הנייד שלך, את המחברת או הספרים. לכאורה, מתחשב. הבעייה היא שהמרחב שקבעו מעצבי הכסאות הללו לא מאפשר לך לשבת בנוחות אם אתה איש גדול מימדים. או אישה. אתה צריך לכווץ את שרירי הבטן למקסימום האפשרי, לנשום עמוק ולהתפלל שתחזיק מעמד.
המקרה היותר קשה הוא באולמות בהם עדיין לא הוחלפו הכסאות. במקרים הללו, כמו למשל באולם ע"ש זאב סגל בפקולטה למדעי החברה, הכסאות מורכבים מחלק אחד שאינו זז והכולל כסא צר ומשטח כתיבה קבוע ממתכת. יש לי הצעה לאנשי האוניברסיטה ובמיוחד לאנשים רזים הלומדים שם. שימו על עצמכם כמה שכבות של בגדים. תנסו אפילו לשים כרית מתחת לחולצה (תחשבו שאתם אישה בהריון או סתם גבר או אישה שמנים) ותנסו להתיישב בכסאות הללו ולהתרכז בשעור או בהרצאה המועברים לכם.
בשנים האחרונות אני מגלה, לצערי כי האוניברסיטה, לפחות זו שבתל אביב, היא מקום אדיר לבזבוז כספים אבל כשלון מוחלט בכל הנוגע להנגשה תרבותית ופיזית של מקומות הלימוד. נכון. יש מקומות חניה לנכים. נו אז מה. בזה זה נגמר? כאשר משפצים מבנים ולא דואגים להנגיש אותם כראוי זהו מחדל. כאשר לא מתייחסים כראוי לאנשים שמנים, ויש כאלה לא מעט באוניברסיטה, זהו מחדל ענק.
האמת היא שאני לא ממש יודע מה לעשות עם זה. הרי הסטודנטים לא יצאו בשביל זה להפגין, הם לא ישביתו את האוניברסיטה רק בגלל שלכמה מרצים או סטודנטים גדולי מימדים, יהיה נוח לשבת. אז מה שנשאר זה לקטר. האמנם? אני מנסה לחשוב על סוג של מחאה שכולם יוכלו להצטרף אליה. שגם הסטודנטים הרזים יגלו סולידריות חברתית אמיתית ויצעדו יחד עם חבריהם הגדולים יותר אל משרדי הנהלת האוניברסיטה ויגידו עד כאן. הגיע הזמן לשנות את התקן של כסאות הלימוד. עכשיו. מיד. לפני הבונוסים לפרופסורים בדרגות הניהול השונות.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 