443 – בסוף כולנו בני אדם

כמו כמעט בכל ערב, עצרנו בתחנת הדלק "אלון" בכביש 443. לא מהמקומות הכי בטוחים בחודשים האחרונים. גם כשהיא מוגנת על ידי חיילים שיושבים בכניסה לחנות, משתקפת ממרומי מגדל השמירה שהוצב בה, גם אחרי כל אלה היו בה פיגועי דקירה. לא של האזרחים, זה כבר היה, של החיילים. אז אנחנו ממשיכים לעצור. תחנה שמזכירה לנו את השלטים שהיו פעם על כביש החוף, התחנה האחרונה לפני חיפה. זו התחנה היחידה שבין ירושלים למודיעין.

מי שנגמר לו הדלק, מתחמם לו המנוע או סתם רוצה לקנות משהו לאכול ולשתות לפני שהוא מגיע לעיר הגדולה. זה המקום לעצור. המתדלקים אדיבים. המוכרים בחנות המקומית חביבים להפליא. והכי טוב זה שאפשר לקבל שם קפה שחור ראוי.

אתמול, כשנכנסנו לחנות היה המוכר עסוק בלגבות תשלום על כוס הקפה שהעניק לאחד מהקונים. כשזה ניסה להעביר לו את המטבעות הקטנים עבור הכוס המהבילה נפלו שניים מהם לתוך הקפה כשהם משפריצים לכל עבר. צחקוקים החלו לעבור כאש בין שאר הקונים שחיכו לתורם, ואחד מהם , חובש כיפה, צחק בקול גדול כשהוא משמיע כמה משפטים בערבית. תשובתו המהירה של הקונה, ערבי  תושב מזרח ירושלים (פתחי, שם בדוי), כך התברר לי לאחר מכן, היתה בעברית צחה "נו הינה המרוקאי שהחליט לדבר ערבית", הוא צחק בחזרה.

היהודי, נקרא לו יואל, נעלב. "אני לא מרוקאי", אמר בפנים נפולות. "אמא שלי מחלב. סוריה". באותו רגע השתנתה לחלוטין האוירה בחנות הקטנה בואכה ירושלים. לא עוד שיחות על יהודים וערבים, על הכיבוש והפלשתינאים, על נתניהו והרצוג. כולם עברו לדבר על הטבח הנוראי שעושה אסד בעזרת הצבא הרוסי בתושבי סוריה. בילדים, בנשים, בגברים.

לרגע נדמה היה שיכולתי להבחין בדמעה קטנה על לחיו של יואל. פתחי שם את ידו על כתפו וניסה לנחם כאילו חשב לרגע שמשפחתו של יואל נמצאת שם בין המשפחות הנצורות בחלב המופגזת. "הכי חבל זה על הילדים", הוא אמר. זה לא מגיע להם. זה לא מגיע לאף אחד.

"אולי אנחנו צריכים להתארגן", הוא המשיך. שכל אחד מאיתנו יתן כמה שקלים כדי שאפשר יהיה להעביר אליהם, למזון, לבגדים, אולי כדי לעזור להם לברוח משם, לעבור את הגבול".

אספתי את קרטון החלב והעוגיות ובדרך החוצה סיפרתי לו על הועד למען ילדי סוריה. הראיתי לו את הקישור באתר. את דרכי ההתקשרות. כשיצאתי החוצה חשבתי לעצמי, מעניין אם הוא יתקשר, אם אולי הוא יציע לחברים שלו להצטרף ולתמוך בועד.

בסוף, גם ב- 443 כולנו בני אדם.