הלכתי לבקר את איתן. הצלמן שלי. איזה תקלה מעצבנת במצלמה הביאה אותי לחנות שלו שנמצאת ממש במרכז ירושלים. לא רחוק מהשוק, מבי"ס בצלאל לאמנות. חנות קטנה ומדליקה יש לאיתן, שתי קומות. בקומה השנייה, מעבדה לתיקון מצלמות. כבר שנים שאני איתו בתיקונים, ברכישות, בשיחות.

היום השיחה שלנו היתה עצובה. דיברנו על ההתרסקות של ירושלים. ההתרסקות של העסקים בעיר. זה כבר לא דבר של מה בכך. "תגיד", הוא אמר לי. "ראית את הכתבה בערוץ 10 על העסקים בירושלים?" "לא" עניתי. "פיספסתי. אבל המדינה לא עוזרת? שמעתי שהם נותנים מענקים לעסקים כדי לסייע להם". איתן צחק חוק מר. "אתה צוחק עליי" הוא שאל "בערך 7500 ש"ח ולפעמים יכול להגיע לחמישים אלף וזה כאשר בעלי העסקים צריכים להוכיח שאין להם חובות לעירייה או לממשלה, שהם בשנה האחרונה השקיעו סכומים משמעותיים בפרסום ושיווק. הרסו את העיר" הוא סיים.

eytan2

אני עוד מעט בן 55. יליד ירושלים. כמעט תמיד התגוררתי בה. מעולם לא ראיתי אותה במצב כלכך נורא של יאוש. של חוסר תקווה. בשכונה שאני גר העסקים נסגרים. אחד אחרי השני. איתן סיפר לי שמתחילת השנה נסגרו בירושלים 70 עסקים. הרוב מסעדות אבל לא רק.

בדיקה קצרה שעשיתי העלתה שהעירייה לא ממש עוזרת לעסקים. היא לא הציעה הקלות בארנונה, אפילו לא ביקשה הנחות מיוחדות ממשרד הפנים, היא לא מפחיתה את אגרות השילוט ואם כבר מישהו מתעקש הוא צריך לשלם כל מיני אגרות מוזרות להתאחדויות של סוחרים ושאר גוזרי קופונים וכך גורמים לו לעוד הוצאות, בשביל מה.

ניסיתי להבין למה זה קורה. די מהר התמונה התבהרה. הכל פוליטיקה. תקציבים גדולים שראש העיר רוצה לעצמו אבל שר האוצר מעדיף שלא לתת לו. להעביר אותם בדרכים אחרות. זה שעל הדרך גומרים את העיר שלנו זה דבר שולי. לא אכפת לאף אחד.

התיירות כאן מתה. הרחובות ריקים. זה לא החורף. זאת האוירה. אוירה של פחד. פחד מדקירות. מפיגועים. כשהייתי בסוף השבוע בתל אביב לכמה שעות עברתי ברחוב דיזנגוף. היה שם פיגוע? הצחקתם אותי. העיר חיה ותוססת. לא ירושלים.

ירושלים עצובה. שוממה משהו. אפורה. הפוליטיקה הורגת אותה. לא לאט לאט. מהר. יותר מידי מהר. ראש העיר שלנו כנראה מכוון יותר גבוה. אולי רוצה ללכת בדרכי ראש הממשלה ההוא שהיה גם ראש עיר. אני מקווה שלא. ראש העיר היה התקווה הגדולה של החילוניים. כבר מזמן היא נעלמה. נכון, יש לנו ספריית רחוב בפארק הרכבת וגם מתחם התחנה פועל יפה. ומה עוד?

רחוב עמק רפאים שהיה פעם אחד התוססים בעיר החל להצדיק את שמו. בשוק מחנה יהודה שפרח בשנים האחרונות עם בתי קפה ומסעדות הולכות אלו ונסגרות אחת אחרי השנייה. בתי אוכל מיתולוגיים כמו אלדד וזהו, קבלייר ואחרים, פשוט נופחים את נשמתם. לא חבל?

תצילו את ירושלים שלי. אין לנו אחת אחרת. ואיך עושים את זה? מדברים אחד עם השני. מחזירים את ירושלים להיות העיר של כולם. הופכים אותה לעיר שטובה לתושביה. כל תושביה. ואז התיירות תחזור. ואז נוכל להסתובב ברחובותיה בלי פחד. ואז נחייך. תצילו את ירושלים שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s