55 שנות

 

אתמול הסתיים לו היום הראשון של החלק השני של חיי. 55 שנים של התהלכות על האדמה הזו בהחלט שווים חשבון נפש. חשבון נפש של ישראלי.

נולדתי בבי"ח משגב לדך שבשכונת קטמון בירושלים. כמו אבי לפני. הוא אגב זכה להיוולד כשבית החולים עוד היה ממוקם בעיר העתיקה. שנות השלושים של המאה הקודמת. גדלתי בשכונת בקעה, אז שכונת מצוקה אמיתית, גדלתי בבית שבו הורי עבדו בשתי משרות, לפחות, כדי שלנו, לילדים לא יחסר דבר. שני עובדי ציבור עם שלושה ילדים. משפחה אשכנזית בסיסית שבגלל מספר הילדים וארץ המוצא של הסבים והסבתות לא עברה  מעולם את ניקוד המינימום שאיפשר לה לקבל עזרה ממשלתית כל שהיא.

מאז הילדות נחשבתי לחנון, לילד הלא מקובל בשכבה. כזה שאף שולחים אותו בקיץ לבית הספר בסנדלים עם גרביים. בתיכון התמרדתי. החלטתי שאני לא צריך ללמוד יותר, שאפשר ללמוד "מהשטח. מהחיים". שמספיק לעשות בחינות ועבודות גמר. האמת, זה די עבד. עד שלב מסויים כמובן. השלב שבו היה ברור שצריך יותר.

בראייה לאחור מתברר שזה היה השלב שבו הפכתי לפעיל חברתי. כבר אז התחלתי לקבץ חתולים וכלבים נטושים ולנסות ולמצוא להם בית. בטיולי ברחבי העיר ירושלים וסמטאות העיר העתיקה פגשתי באורחים מחו"ל וסתם נוודים שנקלעו למצוקת מזומנים ומהר מאד מצאו את דרכם למגורים זמניים בבית הורי (בתקופות שהם היו בחופשות השנתיות הקבועות שלהם כמובן).

את שנות ההתבגרות שלי הקדשתי למוסיקה וצילום. מוסיקה כי לא היתה ברירה, זה מה שקורה שיש לך אמא שהיא פסנתרנית ועורכת מוסיקה בקול ישראל ואבא שנחשב לאחד מאנשי הסאונד הטובים בארץ והיה ממקימי הטלויזיה הישראלית, שאז, עוד אף אחד לא חשב שתגיע למקום בו היא נמצאת היום. חשבתי שאלו יהיו הדברים שבהם אעסוק לאחר הצבא. כמעט. הדבר הראשון שעשיתי אז הוא לעזוב את העיר. להתמקם לי בתל אביב ולחפש עבודה.

אחסוך מכם את קורות עשרים השנה הבאות. הן היו מאתגרות ולא קלות כלל. הרבה מהמורות, הרבה הצלחות ולא פחות כשלונות. כלכליים, אישיים ואחרים. הצלחה גדולה אחת קיימת עד היום. הבת המופלאה שלי. תום. זו שנולדה בחודש השביעי במשקל של מנת עוף בחתונה של אז והיום מנהלת קריירה הרבה יותר מוצלחת מזו שהיתה לאביה בגילה.

נדמה לי שתמיד חיפשתי את עצמי. חיפשתי מה באמת מעניין אותי לעשות. בדרך כלל אחרי 3-4 שנים במקום עבודה, עזבתי כי השתעממתי. עד שהגעתי למקום שבו אני נמצא כבר יותר מ- 17 שנים. המקום שבו אני מרגיש שאני מצליח לעשות משהו בעל משמעות. לא רק בשבילי, גם בשביל אחרים. ככל הנראה הרצון לעזור לחתולים וכלבים נטושים, קועקע בי עמוק כלכך עד שהתפרץ לו אחרי 30 שנה לערך ושינה את חיי לעד.

דווקא מהמקום הזה התסכול והכעס שלי גדולים כלכך. כעס על האנשים שמרכיבים את החברה שבה אנחנו חיים. כעס על חוסר היכולת והרצון האמיתי לחיות ביחד ולהבין שלעולם לא נהיה כור היתוך ושאנחנו חייבים ללמוד לחיות כחברה רב תרבותית ורב גונית.

דווקא מהמקום הזה ובעיקר כשאני נכנס לחלק הבא בחיי, אני מרגיש כעס על כך שאני נדרש להתנצל כל היום על מוצאי, גודל גופי או מראי, על כך שאני נשפט לא רק על מעשיי אלא גם על מוצא הורי, צבע עורם והמבטא בו הם מדברים.

אני חי במדינה מקפחת. מדינה שבה השלטון מנציח את הפערים הכלכליים והחברתיים שבין הקבוצות התרבותיות החיות בו אבל מצד שני אותן קבוצות מטפחות את הקיפוח. הן חיות ממנו כי אחרת לא יהיה למנהיגות שלהן איך להתקיים. הקיפוח הפך להיות מדד הטיפוח העצמי שלנו. אם אתה לא מקופח אתה לא קיים.

כמובן שיש קיפוח וקיימת אפלייה. כבר שנים. אבל אני לא מוכן יותר לשים את עצמי במקום של המקפח רק בגלל שסבי וסבתי הגיעו לארץ בתחילתה של המאה  הקודמת מרוסיה ועזרו לבנות כאן מדינה כעובדי חברת מקורות שבנתה אז את המוביל הארצי או כחצרן (כך קראו אז לאב הבית) של בית הספר לאמנות בצלאל.

אני לא מוכן לשים את עצמי יותר במקום שבו אני צריך להתנצל על המקום שבו גדלתי או על כך שהורי הצליחו ברבות השנים לרכוש את הדירה שקיבלו בדיור ציבורי ואח"כ בדמי מפתח מהמדינה בסוף שנות החמישים וזאת לאחר שהיו חוזרים הביתה בצהריים כדי להכין אוכל לילדיהם וממשיכים לעבודה שנייה ואף שלישית עד שעות הלילה המאוחרות.

אני חי במדינה שמקדשת את ההליכה על הקו שבין טוב ורע, שבין המותר לאסור, במדינה שבה הפקידים תמיד חושבים שאם באת לבקש משהו שמגיע לך ככל הנראה אתה שקרן ורמאי המנסה לגנוב את מעותיה האחרונות והם הם השומר הנאמן שבשער. לזה צריך לשים סוף.

יותר מהכל אני מרגיש כעס על תרבות הדיבור וההתנהגות שסיגלנו לעצמנו. שאנו מנחילים לילדינו. על ההקצנה אליה הגענו ביחס לנשים, לעובדים מעוטי הכנסה, לכל אחד בעצם. אני כועס על כך שאני לא יכול יותר להביע את דעתי גם אם היא שונה מזו של קבוצות התרבות אליהן אני משתייך או אפילו אלו שאני לא חלק מהן. חופש הביטוי האמיתי של רובנו ניטל מאיתנו בשל אלימות מילולית גדלה ומתמשכת וההופכת במקרים רבים להוקעה ציבורית בכיכר העיר. רק שהכיכר הזו כבר מזמן אינה כיכר צרפת בירושלים, לא רחוק מבית ראש הממשלה. היא כיכר עולמית, לא וירטואלית אבל ויראלית, כזו שאם הבעת את דעתך במכוון או בהיסח הדעת יכול מאד להיות שתסומן כאוייב הציבור לשארית חייך.

עם הכניסה לשנה ה-55 בחיי אני מרגיש תסכול ואובדן עמוק של שייכות למקום שבו נולדתי. שייכות שהתחלתי להרגיש, אני מודה, רק בחמש עשרה השנה האחרונות כאשר התחלתי לשוטט בארץ ולהכיר טוב יותר את תושביה, את אזרחיה. אובדן שייכות הנובע מההכרה כי ככל שעובר הזמן אנחנו נכנסים יותר ויותר לשנות "המגיע לי".

מגיע לנו הרבה יותר מזה.מגיע לנו יותר טוב. כדי שזה יקרה אנחנו חייבים קודם כל לשנות את המציאות בה אנחנו חיים על ידי כך שניקח אחריות עליהם במקום להשאיר אותה בידי אחרים ולהפוך לבני אדם העוסקים בהלקאה או רחמים עצמיים (אתם תבחרו). מגיע לכולנו שנפסיק להפריד ונתחיל לחבר מחדש כי בסופו של יום זה המקום שלנו.

מגיעה לנו מדינה בה נפסיק לעסוק בשחור ולבן כאל מינוס ופלוס. שנפסיק לקדש מידות קטנות בבגדים ולהכות באלו שמידות גופם גדול יותר. מגיעים לנו חיים שבהם כל אחד יכול לחיות לפי תפישת עולמו ויכולותיו ועדיין ברווחה כלכלית, בעזרת המדינה כשצריך, מבלי שזה יבוא על חשבון מישהו אחר רק בשל מערכת של קיפוח שהחלה אי שם במחצית המאה הקודמת וחלקה קיים עד היום.

בקיפוח צריך להאבק. עד חורמה. אבל לא בדרך שתגרום לאיבוד השפיות. בדרך שתביא לכך שהבחירות שנעשה יהיו כאלה שבעוד זמן, לא יהיה בשביל מה לעשות אותן יותר. נדמה לי שכל אחד מאיתנו רוצה לשנות משהו בחיים שלו. לא רק בחיים האישיים, גם באלו הציבוריים, אלו שבלעדיהם נישאר מרירים וכועסים.

כדי שנוכל לעשות את השינוי הזה אנחנו חייבים להאמין בטוב שבאדם. בעובדה שאיפה שהוא שם עמוק בפנים אנשים יודעים להבחין בין טוב ורע וכל מה שהם צריכים זו היכולת והאומץ לקום ולהגיד די. עד כאן.

בחלק הבא של חיי אנסה שיהיה כאן קצת יותר טוב וקצת פחות אלים וכוחני.