כשטובת הילד הופכת לחישוב כלכלי

הילדים. הילדים שלנו הם הדבר הכי חשוב בעולם. אין ספק שטובתם זה הדבר הכי חשוב. מהו בעצם המושג הזה טובת הילד. זו היכולת לחיות בלי פחד, לאכול בלי מחסור, לקיים חיים בטוחים תחת קורת גג קבועה, לזכות לחינוך הטוב ביותר, לשירותים חברתיים הולמים, לחיי משפחה ראויים ושלווים.

חיי המשפחה הם אולי הדבר המרכזי ביותר ובו בזמן גם המורכב והקשה ביותר. אני רוצה להאמין שיש משפחות שמחליטות לפרק את התא שאותו הקימו באחת משתי הסיבות הבאות. הראשונה זה פשוט לא עובד יותר, האהבה חלפה לה והחיים המשותפים הפכו להיות נטולי "טעם החיים". הסיבה השנייה היא בשל התנהגות אלימה של אחד מבני הזוג, אלימות פיזית, מילולית ואפילו כלכלית. כששתי הסיבות הללו נפגשות מתפרץ לו הר געש של שינאה הדדית, מלחמה של ממש שבה ברוב המקרים, המפסידות הראשונות בקרב הם האמהות.

הן מפסידות לא בגלל שהן, חס וחלילה, חלשות יותר, אלא בעיקר בגלל שהן לא מוכנות להעמיד את עתיד ילדיהן ואושרם אל מול התנהלותו של אב שמאמין שבכח הכסף הוא יוכל לשמור על מעמדו וגברויותו. שלא תבינו אותי לא נכון, יש גם נשים שהפכו את המאבק בבן זוגן לשעבר למטרה לפעולות נקמה, אבל אלה, מהנסיון ארוך השנים שלי, אלו המיעוט שבמיעוט.

נחזור לכסף. תשאלו כל עורך דין העוסק בדיני משפחה כמה זמן הוא משקיע בהסדרי הראייה של הילדים לעומת חלוקת הרכוש ותשלום מזונות הילדים. נכון, לשני הצדדים עומדת הזכות לפרק את התא המשפחתי ולנסות להשתקם ולהקים משפחה חדשה. אבל זכות זו אינה יכולה לבוא לפני החובה לדאוג לילדים שנולדו כפרי אהבה של אישה וגבר שמצאו את עצמם לאחר תקופה בשני עולמות שונים לגמרי.

ברוב המקרים זו האם שלוקחת את ילדיה ועוזבת את הבית, לפעמים כשרק בגדיה לעורה. ברוב המקרים המביאים את האבות לדרוש את ביטול חזקת הגיל הרך הרי שמדובר בעזיבה על רקע של אלימות מסוג זה או אחר, בריחה למקלט והתנתקות מן העולם רק בגלל הפחד. האם נראה לכם שמקרים כאלה מצדיקים ביטול אוטומטי של חזקת הגיל הרך והעברת הילדים לרשות האב?

במדינות רבות בעולם המערבי כבר הבינו מזמן שמשפחה יש לה צורות רבות ושונות אבל במקום שבו נשים מרויחות בממוצע 30% פחות מאשר גברים, לנשים עומדת הזכות לסיוע יותר מאשר לגבר.  סיוע המבוסס על חובת האב מחד וחובת המדינה מאידך. לצערי, במדינת ישראל, המדינה מתחמקת מחובתה וחלק מהאבות מתחמקים גם הם מחובתם רק שהם מנסים לתרץ התחמקות זו במניפולציות מכוערות של האם המונעת מהם לראות את הילדים. התוצאה ברורה, חיים של מחסור ועוני. הפתרון אגב, פשוט. הסרת חסמים המונעים השתכרות ללא מגבלה ומתן אפשרות לקבל את מזונות הילדים ללא שום מגבלה וזאת תוך סיוע הממשלה במימון ביניים עד לגביית הכספים מהאבות המחוייבים לשלמם.

תשמעו, אני חייב להגיד לכם, שבלא מעט מקרים בהם נתקלתי בשנים האחרונות כשהילדים חלו והיו אצל האב, הוא היה מתקשר בבוקר לאמם ומבקש שתבוא לקחת אותם כי הוא חייב להגיע לעבודה. האם כמובן היתה נאלצת לבקש חופש ובמקרים לא מעטים אף לאבד את מקום עבודתה.  לא שמעתי על גברים שהתפטרו מעבודתם כי לא היו קייטנות בחלק מתקופת החופש הגדול, על נשים שנאלצו לעשות כך דווקא כן שמעתי.

לא שמעתי על גברים ששילמו את מלוא המזונות שהוטלו עליהם ובמקביל תבעו את נשותיהם לשעבר על כך שלא נתנו להם לראות את הילדים. בדרך כלל זה היה בשיטה של, "עד שלא תתני לי לראות את הילדים אני לא משלם מזונות". בקיצור. הכל כסף. לא טובת הילד, ולא הסדרי ראייה, רק פעולה מחושבת ומתוכננת שמטרתה להפחית את תשלום המזונות. אולי כדי שיהיה יותר לתת לילדים במשפחה החדשה, הרי גם להם מגיע לקבל, אבל למה על חשבון הילדים שאותם עזבת.

לא יעזור. נשים בישראל מקופחות לעומת הגברים. הן מקופחות בתעסוקה, הן מקופחות ברמת השכר, הן מקופחות בהזדמנויות המוצעות להן. בדבר אחד הן  ממש לא מקופחות, במחוייבות העזה שיש להן כלפי הילדים. מחוייבות שתמיד, אבל תמיד מעמידה את הילדים לפני כל דבר אחר. ועל כך. מגיע להן פרס ישראל. פרס ישראל לאמהות. אנחנו מדברים על הורות שוויונית והורות משותפת וחייבים להבין שלא תמיד זה יכול לעבוד.

ולפוליטיקאים אני מבקש להגיד. טובת הילד, בטח בגיל הצעיר שבו מתעצבים חייו, מחייבת לשמור על המצב הקיים של חזקת הגיל הרך. הרי אם ההורים מתגרשים בטוב אין שום בעייה, הבעייה נמצאת תמיד במקום שהתא המשפחתי המסורתי התפרק לו בשל סוגים שונים של אלימות בדרך כלל מכיוון אחד. שינוי המצב הקיים יביא להגברת האלימות ופגיעה גדולה עוד יותר בילדים הרכים בשנים. זה לא מגיע להם.