כשנסלל כביש 6 אמרו כולם שהוא יחבר את הפריפריה למרכז הארץ. החיבור שנוצר היה כזה שאיפשר מצד אחד למהנדסי הייטק מרעננה לנסוע כל יום במהירות למפעל אינטל בקרית גת ולאחר מכן לחזור הבית, באותה מהירות ממש ובמקביל לתושבי ערי הפריפריה, לפחות חלקן, לנסוע לעבוד בתל אביב ולחזור בלילה לערי השינה שלהם.
חיבור הפריפריה למרכז לא הביא לשינוי בתפיסת העולם התקציבית של הממשלה בכל הנוגע לתקציבי רווחה וחינוך. התרגלו שם, בממשלה, שערי הפריפריה, יסתדרו בעזרת תורמים, מי יותר ומי פחות. וכך במקום להגדיל את תקציב החינוך נעזרים בקרן אייסף או קרנות אחרות, במקום לוותר על חובת הרשויות למצ'ינג כדי לקבל תקציבי רווחה אפשר לגלגל את האחריות על הקהילות היהודיות מחו"ל, על תורמים פרטיים ועל יזמים צעירים שמבצעים מסעות גיוס המונים כדי לממן פרוייקטים שחשובים להם באמת.
לצעדה שיצאה השבוע מדרום הארץ הצטרפו אישי ציבור רבים, פוליטיקאים בעבר ובהווה, כאלה שרוצים להיות פוליטיקאים בעתיד, כמעט מכל קצות הקשת הם הגיעו לצעוד עם דגל ישראל ולדבר על שוויון. בראש המחנה מיכאל ביטון מירוחם, ראש המועצה התזזיתי ובלתי נלאה, יחד איתו חבורה של פעילים חברתיים מהדרום, בראשם תנועת הפריפריות, תנועה חדשה שהוקמה לפני מספר חודשים במטרה לקרב באמת את הפריפריה למרכז ולהפוך, כך אני מאמין, בעוד זמן לא רב לעוד כח פוליטי שירוץ לכנסת וינסה משם לשנות את יחסי הכוחות ואיתם גם את התקציבים המועברים מהממשלה אל היישובים הסובלים לא רק מריחוק גאוגרפי אלא גם מניכור תעסוקתי וכלכלי.
הצעדה לירושלים, פטנט שעליו רשומה ויקי קנפו, תושבת מצפה רמון, היא אחת הצעדות החשובות שהיו כאן בשנים האחרונות. היא חשובה כיון שסוף סוף הבינו שם בדרום שאי אפשר להסתמך על אנשי מעמד הביניים מתל אביב שישאו על גבם את האוכלוסיות מעוטות ההכנסה וההזדמנויות. סוף סוף הבינו שם שהאחריות לשינוי תלויה בהם. אבל בצעדה זו טמונה גם הבעייה הגדולה. מה יקרה אם היא תצליח.
נניח שחלוקת תקציבי החינוך תשתנה. נגיד שישנו את מבנה העברת התקציבים לנושא הרווחה. האם זה באמת ישפר את מצבן של ערי הפריפריה? האם זה יגרום לכך שהצעירים שיזכו להשכלה טובה יותר ישארו בעיר? האם הם ימצאו מקומות עבודה לא מאד רחוקים שיאפשרו להם, במקרה הטוב לחזור כל ערב לירוחם, דימונה אופקים או נתיבות? האם שינוי המבנה התקציבי של מנגנוני הרווחה אכן יסייעו להוציא משפחות ממצוקה של עוני ומחסור או שהם יאפשרו עוד כמה תקנים של עובדים סוציאליים בלי סל כלים אמיתי שאיתו אפשר יהיה לעשות שינוי.
הצעדה לירושלים חשובה כי היא אמורה לייצר שיח חדש. שיח שלא מדבר רק על איך לתת כלים לילדים שלנו לעזוב את עיר הולדתם ולעבור למרכז הארץ כי שם נמצאות ההזדמנויות האמיתיות בתעסוקה והתפתחות אישית וכלכלית, אלא שיח שיתחיל לעסוק ביצירת מרכזי תעסוקה משמעותיים הצמודים לערי הפריפריה והיישובים הכפריים שמסביבם, מרכזי תעסוקה שיספקו עבודה לצעירים ולצעירות, להורים שלהם ובשכר ראוי והגון שניתן לחיות איתו בכבוד.
אם השיח הזה אכן יווצר, היה שווה לצעוד. אם הצעדה תביא לכך שבפעם הבאה שחברי כנסת יצטרכו להצביע בעד הצעות חוק המבקשות לעגן את השוויון בתקציבי הרווחה והחינוך כך שבאמת כל תושב יקבל לפי צרכיו, הם יצביעו לא לפי המשמעת הקואליציונית אלא לפי מה שנכון לעשות ויבצעו הלכה למעשה את הפעולה שנדרשת מהם לאחר שהגיעו לצעדה והצטלמו עם ההולכים בראשה, יש סיכוי לשינוי.
רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד" השותפה למאבק לשינוי שיטת התקצוב בחינוך ורווחה.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 